Publishing the self

כמעט שנה עברה. כשאני מנסה לסכם את ההרגשה ואת השנה וחושבת על הדברים שהתנתקתי מהם, על הדברים שהתמודדתי איתם ועל החיבורים שמתחילים להתרקם למקום החדש.
ובתוך זה שואלת את עצמי על הכתיבה והשיתוף ומה בעצם הסיבה שהתחלתי לכתוב ולפרסם.
ועונה לעצמי, שהכתיבה והבלוג הם מה שגורם לי לשבת ולחשוב על הדברים, לעבד, לנסח אותם ולאפשר להם קיום מוכח. יותר מזה, מרגישה שההתרחקות מהמוכר מציבה אותי מול עצמי, כי המסע מאפשר התבוננות מעמיקה. אני יותר מצליחה לדייק ולזהות את הזרמים, המגמות והסתירות שבי. משהו בלבד, בהקשר המנותק, בארץ רחוקה שהיא מוכרת ולא מוכרת, מפקס את עדשת המיקרופסקופ שלי, על מי אנחנו ומי אני. ועוד לא שיש לי הרבה תובנות מחודדות, אבל יש לי בסיס להבנה של כמה המסע הזה חשוב לי.

 מרגישה שכמו תמיד עוסקת בעיצוב הזהות ולמידה תוך כדי תנועה אינטנסיבית ומוחשית. אבל כאן זה קורה תוך תהליכי חברות והתאקלמות שדורשים הרבה כוחות וגם צניעות שיש לגייס בהגעה למקום חדש עם תרבות אחרת ובעיקר שפה אחרת על שלל רבדיה.
אולי מה שהשנה הזו בעיקר איפשרה לי, היא כניסה נעימה להילוך של עצירה. הילוך שמאפשר הקשבה והתבוננות, זמן לקחת את הזמן ולשים לב לדברים שנראים ומרגישים אחרת כשהרקע משתנה. ואולי הדבר המתבקש עבורי “המעשית” היה לעבור עכשיו להילוך של עשיה. להכנס לחשיבה ותכנון מה מתאים, להפשיל שרוולים ולחפש את דרכי המקצועית, לייצר ערך כלכלי ולדעת שמצאתי את עצמי גם כאן ובכלל. ואולי עוד לא…

Publishing the self  שם של תערוכה שרק נפתחה במומה (תמר ואני זכינו להכנס אליה ביום הראשון שבו נפתחה לקהל…). תערוכה המביאה מהאוסף של האדריכל פרנק לויד רייט. שרטוטים, מחשבות שלו, תוכניות שיצאו או לא יצאו (עדיין) לפועל. וכמו שאמר אחד העובדים במוזיאון (זה שבזכותו נכנסנו לתערוכה) האיש היה מסוג ‘משני מציאות’. כזה שהעולם נראה אחרת לפני ואחרי שפעל בו. לא את הכל מבינים בתערוכה, אבל את ההקשר של המחשבה המקורית והמעמיקה. את הרעיונות ואת ההשראה שלהם. את האומץ לחשוב אחרת ולהתבטא אחרת. את התפיסה הכוללת של חיים ועיצוב ועיצוב וחיים. והמומה הו המומה…ועוד עם תמר!

Parade – Celebrate Israel
כחול-לבן ו…אדום

פעם בשנה השדרה החמישית נצבעת כחול לבן. התלבטתי אם ללכת לראות איך זה נראה ומרגיש. ובסוף הקשבתי לענת שאמרה “תאמיני לי, זה לא בשבילך”. ואכן דגלי ישראל וצעדות תמיכה כוללניות וקולניות אינן הבחירה הראשונה שלי, במיוחד כשאני לא בדיוק מזדהה עם כמה מהדברים והדוברים שתומכים ונתמכים.
שבועיים אחכ נקלענו במקרה, על אותה שדרה לצעדת פורטו ריקו. העיר היתה עליזה בצורה מצחיקה ומשמחת. עשרות אנשים לבושים כחול לבן ואדום. משפחות עטופות בדגלים. מלא מוזיקה קצבית ורקדנים. למה זה נראה לי חינני?

קמפינג ותובנות על טיולים

יום הזיכרון הלאומי – הממוריאל דיי, נחגג כאן מעבר לקניות ומבצעים גם כאירוע הרשמי של פתיחת עונת הקיץ והטיולים (ומניחה שיש גם טקסים רשמיים מעבר לדגלים וזרים בפינות הזיכרון המקומיות. בביה”ס לא דברו על הענין בכלל).
ידענו שיהיה עמוס ושכולם מטיילים, אבל לא הפנמנו. שבוע לפני בחיפושים אינטנסיביים לקמפינג פנוי, התפשרנו על היחיד שהצלחנו למצוא. אי שם צפון מערבה מאיתנו ליד עיר שנקראת cooperstown במדינת ניו יורק. היה ואו! שדות אל האופק, שקיעות קסומות, אסמים אדומים, חוות של פעם. עיירות קטנות בדרך (מלאא חנויות יד שניה…). והבנו (תודה עינת) כמה זה מה שאנחנו מחפשים. טבע ונוף. עיירות אוטונטיות, מרחבים ולאו דווקא את אלה שכולם כבר סימנו. לא חייבים את השמורות, ב-ה’ הידיעה ואת כל האטרקציות הידועות. ממש לא.

Governors Island  ויומהולדת 11

עוד ואו! אי שמפליגים אליו מדרום מנהטן (מרחק של פחות מקילומטר). מעבורת של כמה דקות (ותור ארוך יותר מהשייט וככ לא מאורגן…גם הם מצליחים לפשל לפעמים…) אבל מהמעבורת יורדים ישר לאי החלומות.
אי קטן יחסית, קראתי שבשנים שכרו את תעלות הרכבת התחתית, השתמשו באדמה בכדי להכפיל את שטחו. עד לפני כמה עשורים שימש כבסיס של צבא ארהב ומשמר החופים (ובהיסטוריה היותר רחוקה מקום מושבו של המושל הבריטי, וזה מקור שמו). האי נמכר לפני מספר שנים למדינת ניו יורק בדולר. היום המקום בתהליכים להפוך למתחם חינוך, בילוי וקהילה. כולו לרווחת הציבור, בניהול רשות הפארקים הלאומית.
הצלחנו להגשים את חלומו של ילד היומהולדת לרכיבת אופניים משותפת עם הבני דודים והקפנו את האי, כשפסל החירות, ברוקלין, מנהטן וניו גרז’י מתגלים לסירוגין. דשאים, מרחבים, מתקני משחק, מבוך מאתגר ועוד מלא דברים. מרכז ללימודי גינון וקומפוסט עירוני (די מרשים). אין מכוניות.
והאטרקציה – מסיבות שנות העשרים. מסתבר שיש באי סופשים של מסיבות ג’ז אוטנטיות. זה מהמם!! כל המשתתפים מגיעים לבושים בהתאמה לתקופה וככה הם מסתובבים באי כולל פיקניק עם סל קש הולם.  אי המושלים – בטוח עוד נשוב. http://jazzagelawnparty.com/

והמלצת אומנות –

Prince Street Girls 1976-1979. תערוכת עבודות של הצלמת  Meiselas  Susan. צלמת מגנום מפורסמת, בעיקר מתיעוד ההפיכה ומלחמת האזרחים בניקרגווה.
בעבודה שמוצגת בגלריה באפר איסט סייד (Higher Pictures גלריה קטנה, בבנין עמוס גלריות). מוצג פרויקט שלה מסוף שנות ה-70. תיעוד של קבוצת ילדות איטלקיות-אמריקאיות בליטל איטלי. הצלמת התחברה איתן (אחרי שהפילו אותה מהאופניים…) וקיבלה מהן רשות לתעד את הילדות שלהן. זה מסמך מרתק, שמביא בקפסולה מהודקת ומרשימה, את התקופה ואת המבט הנשי, של הבנות ובעיקר של הצלמת.

והמלצת ילדים (האמת שלא רק…) –

American Museum of Natural History. סיור מודרך בהי לייטס של המוזיאון יוצא כל שעה מהקומה הראשונה. שווה ממש. אפילו שהילדים לא שרדו את כולו, מה שהספקנו היה מרתק. (אולי אפילו יותר מומלץ בלי ילדים…)
השבוע היתה פעם ראשונה שנכנסתי למתחם של המגוון הביולוגי ופגשתי את הלויתן הענק! בהמשך לחדר של האוקינוס, מסתבר שיש מעבדה שמזמינה ילדים לחקור. הכל מותר לנגיעה ומדריכים ששמחים להסביר.
הכניסה מוגבלת ל45 דקות. אז חשוב לבוא לתאם שעה מיד כשנכנסים למוזיאון. לבני 8+ יש גם פעילויות בקומה השניה של המעבדה כולל מיקרוסקופים ושלל חרקים שמותר ללטף. כולנו היינו מרותקים (כולל הגיס שמעבדה זה מקום של יום יום עבורו).
המוזיאון היה מפלט מרתק ומקסים ליום שרבי ולח במיוחד, יום אחרון עם הבני דודים בעיר (לביקור הזה) וממש ממול למוזיאון, בפארק, גילנו מזרקה מזמינה שגם עזרה בהתרעננות (מהחום ואולי גם מעודף מוזיאולוגיה…).