חמישים פלוס

מבשלת על אש נמוכה את הפוסט הזה כבר כמה חודשים. פותחת, כותבת שתי מילים ומחכה. פסקה וחודשיים. והנה הגיעו התרגשות יומהולדת עגול ואיתה גם בידוד וקורונה והחלטה שאף תשובה שלילית (ובנתיים הן סופר חיוביות, התוצאות), לא תוציא אותי מהחדר בלי פוסט באויר.
שלב ראשון מורידה תמונות מהטלפון ובודקת מה היה לי בחודשים האחרונים. מוצאת שביל ישראל עם מתן והביהס, סוכה במדבר-סופש משפחתי מיוחד בחנוכה, מועדון ההדפס במוזיאון ירושלים, שאני הולכת עם ובזכות תמר, בישולים ועוד בישולים ואפיה בבית, בר מצווה משמחת של אחיין מוכשר, אירועי חמישים שהצלחנו להגניב לפני הוירוס, סיור ותערוכה בחירייה שהצליחו להחזיר קצת אחורה, אירועים בעבודה, הלויה בעמק, משבר גשם ראשון ונזילות בבית. סיור מדכא בתחנה המרכזית החדשה, בידודים. מנסה לחשוב מה חדש ומה למדתי, מרימה את הראש לכל הטאבים הפתוחים לתוכניות ההקשבה והלימוד שלי – כולם כמעט בתחילת הדרך מחכים לי.

בידוד. חויה מוזרה ביותר. מצד אחד קצת זימנתי לי ימים של שקט, מיטה וספר. עם תפאורה נחמדה של גשם וקור בחוץ. פינוקים שמגיעים לפתח הדלת. סהכ אין תלונות. צללתי לספר “המטבח האחורי” של רומית סמסון. ספר ביכורים שאי אפשר לעזוב. הספר הבא כבר מחכה. קצת עבודה. מחשבות. נסיונות לצלול ללמידה של משהו. ואחרי ארבעה ימים, תחושה של כמעט ומיציתי ומתי זה כבר נגמר?
יומהולדת. לא יודעת מה אני מרגישה על האירוע הזה. גדלתי? מנסה בעיקר לא להבהל מהמספר ולהיות בהודיה. בנתיים היו חגיגות משמחות בעיר הגדולה, במדבר ובבית. ועוד כוונות משמחות לחגיגות שבטח יקרו בקרוב. אולי היה מאתגר הלפני וקצת האכזבה עם הדחיות והביטולים. אבל היי, זה מפזר לי את החגיגות קדימה ויש למה לצפות.

MAID באיחור אופנתי כותבת על הסדרה, שראיתי לפני כמה חודשים. עשויה כה טוב בעיני. נכון, יש בה מוטיבים ‘הוליוודיים’ ומדי פעם היא נוטה לקיטש קל, אבל היכולת של התסריט לתאר את מעגלי העוני בצורה ככ בהירה וכנה, כולל אי היכולת לצאת מהם. גאוני ומדכא וריאלי. איך הענין הרב דורי מגלגל את החבילה מאם לבת, איך לא קשור מה המוצא שלך או מה הכוונות או הכישורים, מי שעמוק בתוך זה הוא עמוק בתוך זה והיציאה היא טיפוס על קיר חלק מאוד. התסריט מתאר ברגישות איך כל הזדמנות לצאת מהלופ מסתיימת בצלילה מייאשת וכואבת אליו בחזרה. מזל שאנחנו בהוליווד אז הסוף, לכאורה, נותן קצת אופטימיות ואויר. חושבת גם איך היאוש הרבה יותר נוח בנופים של אזור צפון מערב ארה”ב עם היערות, ההרים והאוקינוס. לא יכולה שלא לחשוב על א.נשים במצב הזה בדימונה, באר שבע, דרום תל אביב או פאתי קווינס והברונקס שאפילו פיסה אחת של אסטטיקה או מרחב פתוח לא פוגשת אותם.ן בחיי היום יום.
בלוג כתיבה (שלי מרקוס) שאני מנויה עליו גם מצטט את אלכס הגיבורה בפרק האחרון: אני כותבת כדי להיות כנה בנוגע לרגשות שלי. לפעמים זאת הדרך היחידה שלי לדעת מה אני מרגישה. כאילו שאני צריכה לכתוב כדי לראות מה אכתוב. ומודה שאצלי זה ממש נכון. מגלה את זה יותר ויותר.

עוד תובנה מהיוגה על אנרגיית ההשתרשות ואנרגיית הרוח. חומר ורוח. והיכולת לחבר בינהן. להיות רק באחד הצדדים מייצר סבל גדול בחיים והאיזון הוא המפתח ליציבות בחיים. שוב האיזון הזה, המאתגר כל כך. הגילוי שלי הוא שתרגול נשימה ממש עוזר להבין, להרגיש ולייצר בחירות של יציבות שנובעות מתוך הלב ולא המינד, מחבר בין הבסיס לראש, בין היציבה לחלימה. לייצב את הגוף כי הוא הבית וממנו אפשר לצאת לתנועה. המשימה לזכור את זה ולהיות מודעת לזה, בלי להסחף לפרשנויות וסיפורים ובעיקר לנשום עמוק, לנשום עמוק, לנשום. במודעות.
בנוסף מנסה גם לשחרר את מימד הזמן. נגיד שבשבט מדומין כלשהו (נדמה לי ששמעתי את זה בהקשר של תרבות המאיה), אין לאנשים תלות וצורך בשלושה מספרים מרכזיים. תאריך לידה, חשבון בנק ומספר טלפון. בלי הגדרות של בני כמה אנחנו, כמה רכוש יש לנו ובלי זמינות לעולם החיצוני. טוב, ברור שזה לא ריאלי בעולם המודרני, אבל נשמע סופר משחרר. ובנתיים המשימה לתת לזמן, לרכוש ולזמינות את המקומות הראויים להם, למסגר אותם במקום בלי לתת להם לנהל אותי. עכשיו הזמן ללמוד, עכשיו לרכוש נסיון מקצועי, כמה כסף צריך, איפה הטלפון שלי, מה לא הסתפקתי. מה אני בלחץ שהילדים לא יספיקו ובלה בלה בלה.

אפרופו חיפושים מקצועיים. הגשתי מועמדות לתוכנית מובילי תרבות במכון מנדל. תהליך ארוך של מילוי טפסים וחשיבה. היה בטפסים סעיף ששלח אותי להבין איפה אני רוצה להיות עוד עשר שנים. באופן מפתיע ממש, ניגשתי למסמך שכתבתי בעקבות משימת חברות לדרך. מי אני? מה רוצה לפגוש? איך אהיה את זה? כתיבה חופשית שכתבתי לפני כמה שבועות, מתוך איזה משברון מקצועי. אפילו לא ממש שמתי לב מה כתבתי, פשוט כתבתי מחשבות על האני המקצועי שלי. ועכשיו, כשמילאתי את הטפסים, חזרתי למסמך ולהפתעתי הוא היה סופר מדויק. מה אני רוצה להיות? מעיזה לכתוב גם כאן. “אשה. אמא (כשחושבת על זה עכשיו גם סבתא, לא בדיוק עכשיו, עוד כמה שנים…). יוצרת. חושבת. מפתחת. מתפתחת. לומדת. מלמדת. מלווה תהליכים. מנטורית של אנשים שמתמסרים לתהליך. מדייקת. משקפת. כותבת. מציירת. מחברת בין אנשים ומקומות. משפיעה לטובה. מעצימה, מקדמת את עצמי ואחרים”. איפה? במכון מחקר מעשי עצמאי לפיתוח והעצמת אנשים וקהילות. מקום המזמין אנשים לצמוח ולפעול בכלים של התבוננות, הקשבה ויצירה. השם אולי יהיה – חיבורים. חיבורים בין אנשים ובינם לבין עצמם. מקום שיאפשר לכל אחד להבין ולקדם את כוח הזהות שלו, כוח התרבות שלו וכוחה של אומנות בחיוו ובעיקר את כוחותיו שלו. לעסוק בהדרכה וליווי של בעלי מקצועות המובילים עשיה חברתית, מתוך תיאוריה ברורה שאארגן עם עצמי ואצליח להעביר אותה בצורה בהירה הלאה. אמן.

דרך האמן – ג’וליה קמרון, שמעתי על הספר הזה כמה פעמים, אבל פתאום אני נתקלת בעוד ועוד ציטוטים ממנו. אז שלחתי את עצמי לקרא אותו לעומק (בידוד וזה). בנתיים כמה משפטים שצפו לי מהפרקים הראשונים “יצירתיות – כמו חיי האדם עצמם – מתחילה בחושך. אנחנו צריכים להכיר בכך. לעתים קרובות מדי, אנו חושבים רק במונחים של אור… [אבל] לרעיונות בהירים מקדימה תקופת הריון שהיא פנימית, עכורה לעיתים והכרחית לחלוטין.” “יצירה היא חוויה – חוויה רוחנית, בעיני”. היא מתארת את כוח החיים\אלוהי היצירתיות כ”הכוח הדוחף את הפרח במעלה הגבעול הירוק”. והיא מסבירה “למדתי לפנות את הדרך, ולתת לכוח היצירה לעבור דרכי.”
הדרך שקמרון מציעה כדי לשקם את היצירתיות מתבססת על שני כלים. דפי בוקר ובילוי אומן. דפי בוקר הם שלושה דפים שיש לכתוב בכתיבה חופשית, כל בוקר. תוכן הדפים הוא רק זרם תודעה. הנעת היד לרוחב הדף וכתיבת כל מה שעולה במחשבה. פשוט לכתוב, בלי לקרא (לפחות 8 שבועות). זה עוזר למסגר ולבטל את המבקר\הצנזור הפנימי, הכתיבה אמורה להביא אותנו אל מעבר לביקורת, אל השקט הפנימי שלנו. היא גם מבחינה בין שכל ההגיון ושכל האמן. בין הרצון לדעת ולהבין בהגיון לבין הממציא, היצירתי ההוליסטי. זה שחושב בצורות ובגוונים ולא בקוים ישרים. הכתיבה החופשית של דפי הבוקר שמה את ההגיון בצד ונותנת לאמן את המקום והביטחון ליצור. דפי הבוקר הם נתיב להבנה עצמית. הכלי השני – בילוי אומן, זמן בשבוע המוקדש לטיפוח התודעה היצירתית. זמן איכות עם עצמי, ביחידות. טיול, מוזיאון, סרט, מה שעושה טוב ומהנה. אינטימיות עם עצמי, כזו המאפשרת למלא את מאגרי היצרתיות שלי.

https://timeline.google.com/maps/timeline אמאלה. קולטת כמה שגוגל עוקב אחרי. מבינה שבכל רגע נתון אפשר להכנס לטיים ליין של הגוגל ולראות איפה בדיוק הייתי ומתי. מבינה שהאח הגדול זו כבר המציאות. לא באמת מבינה את זה בעצם. כבר שנים קצת יודעת ודי מתעלמת מההודעות שגוגל מפס שולח והשבוע פתחתי אחת. דבלי מצידי להגיד שהייתי מופתעת, אבל הייתי ואני עדיין. וראיתי אותי בכמה נקודות בחודש האחרון. צפון ודרום. מרכז וירושלים. והלכתי שנים אחורה וראיתי גם את אמריקה מזרח וקצת מערב וגאווטמלה. זה ממש קטע.