הג’רזי הזאת

אוסף של חוויות ומחשבות מהשבועות האחרונים

ג’רזי סיטי יושבת בדיינר מקומי, מחכה למתן שהוזמן ליום הולדת (!!!) של ילד מהכיתה, במתחם קרטינג כאן ליד. אחרי שוטטות של שעה לחיפושי בית קפה, נכנסת למה שנראה כקפה שכונתי. אפשר לומר בעדינות שאני יוצאת דופן כאן בדיינר המקומי הזה, עד כדי כך שאפילו לא מתייחסים אלי. בלתי נראית. תחושה מוזרה. הגרז’י הזאת נראית מכאן עיר פועלים קשוחה, שהנוף המהמם של מנהטן לא מצליח לרכך. מקצה הרחוב יוצאות מעבורות עמוסות תיירים לפגישה עם גברת חירות אבל האנשים כאן לא נראים לי נהנים מחירות או בכלל, משום מה. מקווה שאני טועה…

אינטנסיביות של עיר. ביליתי תקופה של הרבה עיר. שיטוטים ובילויים, לבד וגם עם האורחים האהובים שהגיעו אלינו בתקופה האחרונה. במסגרת “אתם מאמינים!” שאני נוהגת לומר ולהרגיש בהתלהבות בכל ביקור בניו יורק, פתאום היה כייף לשמוע את זה גם מאחרים ולהתבונן ולחוש את התלהבותם ואת התלהבותי מזה שאני כבר קצת מכירה ויודעת לאן לכוון ומה להראות ומי יאהב מה. ואז הגיעה סדנת הצילום.

NEW YORK FRAM OF MIND סדנת צילום. זכיתי להתצטרף לאיתן ריקליס, צלם ישראלי שלמד והתגורר בעיר ומכיר אותה מעולה, על דקויותיה ובעיקר על טיפוסיה. איתן בעל חושים חדים לזיהוי ואבחון אנשי הקצה המשוטטים ברחובותיה. טיפוסים שמגיעים לעיר וזועקים לתשומת לב, והוא בנקודת הזמן של המפגש איתם, יודע לתת אותה במנה מדויקת ומרתקת. הרצון להתפרסם ולהצליח בצ’ופצ’יק המרכזי הזה של הפלנטה, מביא את מי שמגיע וחולם על תהילה, להסתובב עם השאיפה הזו “רשומה על המצח”, אם אתה יודע לקרא שאיפות מהמצח…
ואיתן יודע וגם מלמד את השפה. זו היתה חויה מרתקת לראות אותו “צד” את הפרוטרטים המענינים מתוך הג’ונגל האנושי העצום הזה. מה שאפשר לי לראות את העיר מזוית חדשה ומאוד פוטוגנית. ולהיות מרוצה עד מאוד מכמה תמונות שהצלחתי לצלם. ממליצה בחום.

עיקרון אי הוודאות שמעתי את המושג הזה, בהקשר אחר. ולפעמים אני חושבת כמה התקופה הזאת היא בשורה התחתונה זה. אם רוצים להיות כנים אז זה מתאים לכל תקופה בחיים, אבל יש תקופות שזה יותר בולט. כי כבר מזמן הבנתי שפשוט אי אפשר לשרטט תרשים זרימה של החיים. כלומר אפשר לנסות, אבל עיקרון אי הוודאות יתפוס בו הרבה מקום…והמציאות הרי גם תפתיע. בעיקר חושבת על זה בהקשרים שונים אבל בעיקר על זה שהופ תיכף סוגרים שנה. והביקור בארץ מתקרב. וכמה היה לי מושג קלוש איך תהיה ותרגיש השנה הזאת וכמה היא הפתיעה (בעיקר לטובה) וכמה מוזר לבוא לארץ רק לביקור וכמה אני לא יודעת איך ירגיש הביקור הזה ובעיקר מסוקרנת לאיך תהיה החזרה לכאן? וכמה עוד ביקורי קיץ צפויים לנו? וכשנחזור לאן נחזור?

ובנתיים החיים שאלו אותי השבוע אם התאקלמתי. זו שאלה גדולה ואני חושבת הרבה על איך בכלל להגדיר התאקלמות. אבל מרגישה שכן. שכבר בלי לשים לב הסופר הפך למשימה פשוטה ובלי לשים לב לא תמיד צריכה וייז. ולבית ספר כבר נכנסת קצת יותר זקופה עם פחות תחושת זרות. ולא כל שיחת טלפון לתיאום או לבירור היא משימה. ושמה לב שמבינה יותר גם את השפה וגם את הכוונה. וכשחושבים על זה, אז החלות של שבת גם כבר הפכו שגרה, וכבר קצת הבנו את איך מתאים לנו עם החגים ויומהולדת בכיתה של נועם עברה לה בנעימים (כולל העברת פעילות) ולומדים לתאם ולתפעל שגרת סקייפ עם הסבאים והבני דודים (כשהם לא אצלנו…).
והכי מהכל, מבינה את המשמעות של “פעם ראשונה” מול שניה. כמה הדברים שהם במחוזות הלא נודע – המחוזות שלא יכולים לדמיין מה הולך לקרות בהם ואיך זה ירגיש, הם מבהילים.
וכמה פעם שניה היא פשוטה יחסית.

קונצרט אביב בביהס, היה לנו דוגמה מוחשית לזה. בקונצרט כריסמס, שמתן היה צריך לשיר שירי חג שלא שמע מעולם, להתלבש בקוד לבוש שלא חשב שילבש מעולם, לעלות על במה עם ילדים שבקושי הכיר. היה קשה ומורכב גם לו וגם לי. הפעם, לבש את חליפת החתן בביטחון, עלה על הבמה בתחושה של אחד מכולם והרגיש ככ אחרת.

אביב מי ידע שאפשר לראות את הפריחה פורחת? על משקל לשמוע את התירס גדל. העצים לובשים כאן, במהירות בלתי נתפסת, את השמלות הירוקות הכה מפוארות שלהם. בתזמון של ימים בודדים, עצים ערומים מתמלאים עלווה ירקרקה מהמהמת שאין מילים לתאר את הפלא הזה. הרחובות הופכים ירוקים בכל גווני הירוק. הקונפטי של עלי השלכת מתחלף בקונפטי קסום של עלי כותרת צבעוניים. אסטטיקה מופלאה של הטבע העירוני הסובב אותנו.
עדי, אמרה לי פעם , שאחרי כמה שנים כאן, הירוק של מקומות אחרים נראה לה לפעמים אפור. ועכשיו אני מבינה.

אתם מאמינים? כי באמת העיר הזאת מזמנת חוויות מרגשות… היו כמה לאחרונה.
הראשונה –
סיור במוזיאון ברוקלין לטובת התערוכה  Georgia O’Keeffe: Living Modern
תערוכה שהפתיעה אותי, כי עד אליה הכרתי רק את הציורים בצבעי מים של ג’ורג’יה או’קיף. וגיליתי שיש עולם ומלואו סביב האשה שהאמינה שאומנות והחיים, אחד הם. אבל זה לא העיקר ב”אתם מאמינים” הזה. לפני התערוכה שבאנו לראות, הגנבנו סיבוב קטן בעוד תערוכה של עוד אמנית אמריקאית מפורסמת (מסתבר) בשם Marilyn Minter. אמנית פמיניסטית שעוסקת בדמות האישה על כל עומקייה. בעדינות נאמר שהתערוכה אינה מתאימה לילדים. אך הקטע הגדול היה שהאמנית עצמה הגיעה להדריך קבוצה בתערוכה והזמינה להצטרף אליה ולשמוע את הסיפור מאחורי היצירות. בעיקר דברה על התסכול של השנים בהן עבודותיה לא התקבלו בשוק האמנות ועל הגלגל שהתהפך בשנים שהתפרסמה ותוגמלה עבור היצירות שלה. היה מרגש.

אתם מאמינים 2 – התרחש גם הוא בברוקלין. בסיומו של יום שוטטות מקסים עם הבני דודים, בדרום מנהטן ומעבר על גשר ברוקלין לכיוון שכונת Dambo שבברוקלין וחיפשנו גלידה.
בקיצור מצאנו גם גלידה וגם אירוע גלה חגיגי לחנוכת מייצג של הפסל המפורסם אניש קאפור. פסל הודי-אנגלי-יהודי (בטוחה שכולם מכירים את הפסל שלו בגן הפסלים של מוזיאון ישראל- “היפוך העולם”, מן פטרית מתכת המשקפת את נוף העיר ואת המתבונן בפסל במהופך).
אז ראינו את המייצג החדש, שמענו הסבר מהפסל ואפילו האמיצה שביננו הצטלמה עם הסלבריטי. היה מגניב ממש!

עוד המלצת אמנות – המטרופוליטן.
The Theater of Disappearance  זו התערוכה השנתית שעל הגג (כל שנה, מאי עד אוקטובר, הגג נפתח עם תערוכה חדשה שנוצרת ונאצרת במיוחד למיקום הספציפי). מעבר לזה שנראה שזה אחד הגגות השווים בעיר, התערוכה מרתקת ומענינת ומפתיעה. יצר אותה אמן ארגנטינאי צעיר Adrián Villar Rojas .

ותערוכה מסעירה נוספת במט, היא של  Rei Kawakubo . מעצבת אופנה יפנית שיש לה מותג אופנה מאוד מצליח (במקרה לפני שבועיים נכנסנו לאחת החנויות המשוגעות שלה בצ’לסי). תערוכה שמאתגרת את כל מה שחשבתי על אופנה ועל תערוכה.