רעידות אדמה קטנות

מרגישה שמזמן לא כתבתי ומוצאת איזה בדיל של זמן כדי לפתוח פוסט חדש ולהתחיל. אומרת לעצמי שאולי אכתוב משהו קליל, קייצי, כזה שעושה נעים בגוף, ואז עוצרת לראות עוד ראיון של יפעת ואילן, ההורים של אמיתי עבודי, ומרגישה את הבהלה, את החרדה מהמצב, את היאוש שאני מתאמצת למסגר ולהדחיק. מזג האויר רותח בחוץ בכל הרבדים והעולם מתגלגל למקומות שלא ברורים לי ונראה שגם לו. אף אחד לא יודע ולא מבין מה קורה והנסיונות שלנו להסביר לעצמנו די פטטים. אז אני בעיקר מנסה להתרכז בכאן ועכשיו, נהנת ומוקירה תודה על מה שיש וזורמת. עוברת על כותרות הארץ בשישי, מגיעה להפגנות במוצ”שים ובין לבין מתעלמת עד כמה שאפשר מ”המצב”. צוללת למחוזות הלימודים והעבודה וקצת אסקפיזם של חופש, שם הדברים, לפעמים, מרגישים יותר ברורים, יחסית.

תל אביב, קפצתי בקפיצת ראש ואני שוחה, מנסה תוך כדי תנועה לגבש את הסגנון והקצב והכל בעמוקים. בעיקר משתדלת פשוט (או לא תמיד פשוט) לסמוך על עצמי. התוכנית “מנהיגות עירונית” שהפכתי להיות חלק ממנה, זו שלא יכולתי לבקש מתאימה או טובה ממנה, מתפתחת בקצב מהיר. חוץ מעננת הבחירות הקלה ושינויים פרסונליים אפשריים בהנהגת העיר ובצוות התוכנית, התוכנית רצה ומתקדמת בקצב מהיר. היא חכמה, מענינת ומאפשרת לעובדים ולארגון משהו חדש שהם זקוקים לו ולגמרי לא היה להם. זה לבדו מדהים. העובדים והעובדות העירוניים שמשתתפים בה מקבלים מקום שבו רואים ובעיקר רואות אותם, שהם יכולים ויכולות לשמוע ולהשמע מול הנהגת העיר ומול קולגות. זה מאפשר לצאת מהחדרים והמבנה ההיררכי של הארגון, לסיבוב מעניין בכיכר העירייה והעיר.
עבורי זו התנסות במודל פעולה סופר מעניין ופיתוח יכולות פעולה והשפעה בארגונים גדולים, הזדמנות להכיר עוד אנשים, תהליכים, כלים בהנחיה וליווי וכמו בפרויקטים האחרים שהייתי מעורבת בהם בעשורים האחרונים גם להרגיש חלק מצמיחה והצמחה של עשייה חדשה.
בלי ועם קשר, לומדת את הסבלנות הנדרשת בבניית עסק. את ההזדמנות לצמיחה לצד המורכבויות. בעיקר את האימון ביכולת לסמוך שדברים מסתדרים, לצד דפוסי עבודה של אקטיביזם שיווקי ומנהלי וגם התמודדות עם הלבד שמאוד נוכח, על יתרונותיו וחסרונותיו. ללא ספק מסע מרתק ומצמיח.

כן ולא. מדיניות ה”כן” שלי, עומדת למבחן רציני. הזימונים שלי עובדים חזק. זה מפליא ומרגש וגם טיפלה מבהיל. אבל אני נושמת, שמחה ומוכירה כל הזדמנות והפתעה שמגיעות. לרוב משתדלת לזרום, לעיתים מרגישה שכדאי לעצור ולבדק יותר לעומק, ולתת מקום גם ל’לא’. ההפתעה הפעם באה מכיוון ממש מפתיע, עם הזמנה לקחת חלק פעיל בבחירות המקומיות ולהתמודד למועצת העיר במקום ריאלי באחת הרשימות. זה חתיכת ואו מבחינתי ובכל זאת החלטתי, שלא הפעם.
אמרו לי השבוע ובטח שמעתי את זה עוד כמה פעמים בחיים, שיש לנו עוד כמה גילגולים…לא חייבים הכל הפעם.

תורה. למדתי למבחן על מנהיגים במקרא. קורס שמביא רעיון רוחבי של כלי ספרותי של השוואה, שדרכו בוחנים את המנהיגים במקרא, דור האבות. להבין כי סיפורי התורה על מנהיגי האומה, באים לייצג את מרכזיותו של האדם ואלמנט הבחירה שבחיינו. מודה שבהתחלה זה היה לי מעניין ואז התחיל והמשיך לשעמם. מצד אחד שמחה ללמוד קצת תורה ולהבין יותר דמויות ומושגים שאני מרגישה די בורה בהם, מצד שני שלל הפרשנויות והתפלפלויות על כל מילה וכל מבנה של משפט, די משעמים בעיני. בשנה הבאה בוחרת עוד קורס ביהדות, אנסה לבחור מדויק יותר.

צאי מהאוטו. אינה איזנברג. עוד ספר נהדר על הגירה והתבגרות. ממחוזות רחוקים לבאר שבע של שנות התשעים. בהמשך ישיר לטסקה שקראתי לפני כמה שבועות וסוביצקה, הסדרה בכאן 11 שהתחלנו לראות, ממליצה מכל הלב ומחפשת את הספר הבא. הכריכה, אפילו שקראתי בדיגיטלי, עדיין הצלחתי להתרגש מציור השיכונים של זויה צ’רקסקי שכל הציורים שלה הם בעיני מופת לרגש וטכניקה. ציור לכאורה פשטני וצורני שמביא סיפור שלם בצורה וצבע תוך שהוא מציג את חיים עצמם על כל המורכבות שלהם, של החיים.

“תחילה לא ידעתי שרעידות האדמה הקטנות שהאדם חש בליבו משנות דברים כה רבים. משנות הכל עד כי אין לחזור אל מה שהיה” (ג’קלין כהנוב). המצב. הייתי בכנס חירום ארצי בתל אביב לגבי פתיחת שנת הלימודים במציאות הנוכחית. הזדמנות לשיח של אנשי חינוך והורים לגבי המצב של מערכת החינוך במצב. חשבתי שיהיה מעניין לשמוע מה עולה לגבי המצב ואיך תפתח השנה, אם תפתח במצב. אני חלק מקבוצה קטנה של בדמוקרטי – הדמוקרטיות. קבוצת אמהות שהתאגדה בתחילת הדרך ומאז מדי פעם מרימה את הראש ומחפשת את דרכה. רוצות להגיד ובעיקר לעשות או בעיקר לא לשתוק את ועל המציאות. הכנס התחיל בשיח על אחריות ועל הקשבה. על שני צדדים שמתווכחים וכל צד בטוח שהוא זה שאוהב יותר את המדינה, שהוא זה שמשרת את הדמוקרטיה, שהוא יודע מה הדרך שהמדינה צריכה לבחור. ואיך כל זה נכנס לכיתה ובעיקר המון כאב וקושי על השיח האלים על הדרך ללא מוצא על זה שצריך לדבר על ערכים דמוקרטים כבסיס של החינוך במהותו וזה לא מובן או מקובל על כולם. על הקיטוב האידיאולוגי שמייצר קיטוב רגשי. וגם על זה שנמאס להתנצל על ערכים ליברליים ושהגיע הגבול לשים אותם כגבול ברור. מסובך.

חופש. נולדו לי כמה ימי חופש שממש חיכיתי להם. חלק מהזמן הרגשתי שאני מורחת את הזמן. אחכ ניסיתי להנות מהמריחה ולעיתים הצלחתי. קצת ים, סרט מוצלח (חיים שלמים), הצגה (אפס ביחסי אנוש), תערוכה (ג’קמוטי בביתן אייל עופר), בינג של סדרה חביבה בכאן 11 (אחד על אחד), ספר (ברוכה הבאה לחיים שלך), חזרה סמלית ליוגה והליכות וכמעט שנגמר.

כותבת את הפוסט הזה בהמשכים, כל כמה ימים עוד קצת. הוא נחצב לו מתוככי מוח עמוס, שמנסה לייצר עוגנים של שגרה בתוך מציאות בתנועה. מזכירה לעצמי כמה הכתיבה חשובה לי. כמה היא עצירה מהותית להבנה שלי את עצמי ואת העולם שסביבי. תוך כדי שוברת את הראש על הצעה שרוצה לשלוח לכנס מקצועי, פותחת את אחת המחברות שלי ורואה משהו שכתבתי מזמן ומבינה שהוא בדיוק מה שאני מחפשת. מדהים. הולכת לכתוב אותה, את ההצעה.

*תמונה ראשית : שפת העצים. גל גרינברג. תערוכת הבוגרים בצלאל 23