מרווח לפענוח מחדש

חודשיים מאז הפוסט הקודם. מרגישה שעברו בין רגע וגם שעברו בהם כמעט חיים שלמים. התערוכה, התקדמות בעניני עבודה, הלימודים שנכנסו לקצב אינטנסיבי, המון אנשים חדשים שנכנסו לחיי במפגשים המקצועיים ובלימודים, הילדים שגדלים ומנכיחים עצמאות, טיול לירדן, לא מעט אומנות בסיורים מענינים, המצב בארץ, ההפגנות ואפילו הקיץ שהגיע כמתקפה רבתי של חום ולחות. עמוס לי מאוד. עמוס בהרבה עשייה, התפתחות והזדמנויות מופלאות. כמובן גם פחדים וענני חששות שאני משתדלת להכיל בנחת. די ואו.

לאחרונה התחלתי לכתוב חלומות. שמה לב שאני זוכרת אותם כמעט רק בשניה שמתעוררת, אחרי הפעולה הראשונה, אפילו זו של ההתרוממות מהמיטה הם פורחים ממני, אז מנסה לכתוב אותם מיד כשפוקחת עיניים. הם עשירים בתמונות עם סצנות מפורטות של כל מיני דרמות קטנות וגדולות והמקום שלי בתוכן משתנה. כמעט תמיד עם אנשים שקרובים אלי, רגעים של לחץ ומתח עטופים בנינוחות ופעולה. כמו החיים שלי עכשיו גם הם עמוסים ופעילים, מרגישים בתנועה, משולבים בחיבורים למקומות ואנשים וגם בהתמוטטוטיות מסוגים שונים (לאחרונה אפילו רעידת אדמה מטלטלת). לא יודעת למה אוספת אותם, את החלומות, לאורך השנים שמעתי וקראתי הרבה על ערכם של חלומות ולא מזמן קבלתי תזכורת בפודקאסט ששמעתי. מתחילה מהאיסוף והתיעוד, נראה לאן זה יקח אותי. היו לי שני חלומות שקמתי מהם עם תובנות מאוד ברורות ואפילו התקשרתי לשתף את מי שהיו חלק. בשני המקרים, התובנות היו משמעותיות גם להן (הי אילנית ורונית).

“השמיים שבתוכי”, מסכמת את התערוכה שהצגתי בה ציורים שלי כחויה מלאה ברגעי קסם מכוננים. מעצם ההשתתפות, התמודדות עם דילמות ההעמדה של העבודות והפתיחה המרגשת עם התמיכה וההתרגשות המשפתחית. הרגשתי שזה אירוע משמעותי. התערוכה עצמה, התגובות, חברים שהתאמצו ובאו לראות, המפגש עם האמניות האחרות והמבקרים, שיח גלריה שכמעט פיספסתי ומזל שלא. המקום שקבלתי וההזדמנות לדבר על עצמי דרך הציורים שלי. לדבר על החיבור לאתי הילסום וליצירה. על התהליכים שאני עוברת ויכולה לראות גם ביצירות שלי וגם בכתיבה של אתי. מרגשת מאוד ההזדמנות לשמוע איפה הציורים שלי פוגשים ונוגעים בא.נשים. חויה לגמרי חדשה בעוצמות שלה ובתובנות שמביאה איתה. מרגישה כמה אומץ צריך כדי להעיז לעשות, להציג, להסביר את עצמי לעולם ולהיות בביטחון עם הידיעה שלכל אחד מאתנו יש  מה להביא לעולם והמשימה לעשות זאת ולשתף. השד מסתבר, די נחמד ומתגמל.

ירדן. טיול קבוצתי לארבעה ימים כשבארץ סופש של טילים ובלאגן. ואדי רם, ואדי ע’וויר ופטרה לסיום. מדריכה נהדרת (רבקה מלגלות עולם, מומלצת ומומלצים ביותר) וגם קבוצה נהדרת של חברים טובים. נופים קסומים ומסלולי טבע נפלאים. חוץ מכל הטוב הזה, ירדן מבאסת . עוני, הזנחה, חוסר ארגון, תשלומים מוזרים בכל מקום, עישון ולכלוך, כמעט ולא רואים נשים, בעלי חיים שסובלים, תשתיות זוועה. חזרתי שמחה לבירוקרטיה, לפיתוח ולרגולציה שלנו ועצובה מזה שאין יותר שיתופי פעולה משמעותיים. מוזר לחוות את ה”ערבה” מהצד השני של הגבול. דומה ושונה ומעורר הרבה סקרנות.

לימודים. זה סמסטר אינטנסיבי בתואר שממש עכשיו מתחיל להסתיים. חושבת שאחריו, בסוף המבחנים וההגשות ארגיש שעברתי את רוב המסה, אם כי יש לי עוד חתיכה מהדרך. בסמסטר הזה נדרשה יותר הגעה פיזית לאוניברסיטה וגם משימות כתיבה שלא כולן קלילות וימשכו עד ספטמבר. ההגשות כוללת עבודה משותפת לקבוצה של שבע משתתפות ומשתתף, לגמרי אתגר חברתי. עבודה נוספת היא בזוגות. והשאר עבודות קטנות ומבחנים. מרגישה שהלימודים והעבודות החדשות מציפים אותי ואני עסוקה בלהשתדל להפנים ולספוג הכי הרבה שיכולה. זה דורש מאמץ. קורס גישור בקבוצה משותפת של חרדים, דתיות לאומיות וחילונים – כולם מכלל מיני גוונים וסוגים. מייצר מפגש מעניין ומסקרן שמבהיר כמה כולנו ניזונים ונשענים על תיוגים ושיפוטים. הקורס כלל סיור משותף בבני ברק בין חנויות בטעם של פעם ומותגים לא מוכרים. ספרי ילדים לגמרי אחרים, דיסקים מעולמות רחוקים, מרכז לבדיקות גנטיות חסויות עבור שידוכים, חנויות יודייקאה יקרות בטירוף, כוללים, ישיבות, בתי כנסת, קריאת פשקווילים ברחובות. סיימנו את הסיור אחרי 21 בערב. הרחובות עוד שקקו לגמרי. החנויות היו פתוחות, ילדים בחוץ והמולה שלא נראתה כזו שמתקדמת לקראת סיום יום. הסיור שלנו הסתיים בבית של תמר, שלומדת איתנו. אישה מקסימה וסופר מעניינת, בגילי, אמא לשישה ילדים ועשרה נכדים…שמקווה שנצליח לשמור את קשרי החברות שהתחילו להווצר.

בינואר יצאתי לעצמאות. ידעתי רשמית שאני הולכת לקראת זה כבר מהקיץ הקודם. חשבתי שיש לי זמן להתארגן על זה בנחת ולצאת לדרך החדשה מצוידת ומאורגנת. חשבתי. הדרך, חושבת שבאופן קבוע אצלי, כוללת עצירות מסוגים שונים, תנועה מסוגים שונים, נפילות, בהלה לעיתים, רדות טורדניות וגם הרבה התלהבות, התרגשות וביטחון פנימי שהדברים הנכונים יגיעו. יש רגעים שאני קצת מאבדת את זה או מאוד מתעייפת אבל ברוב הזמן אני מרגישה בתנועה ובהתפתחות. עשיתי כמה קפיצות נחשון משמעותיות עבורי בחודשים האלה. כמה עצירות לא פשוטות לדיון מעמיק עם עצמי. ובעיקר ניסיתי, העזתי, ועבדתי קשה להתגבר על בושה וחוסר הביטחון שמנקרים תמיד ומרימים את הראש מדי פעם. אני חושבת שבעיקר הייתי פתוחה לקבל ‘לא’ בתור תשובה וזה אפשר לי להעיז יותר, כי מקסימום יגידו לי לא ולזה אני מוכנה. לא תמיד, לא במאה אחוז, אבל במגמה חזקה. וגם הייתי ב’כן’. כן ללרקוד את זה, כן ללפרסם אותי, כן לתערוכה, כן ללימודים ולהזדמנויות שהם מביאים, כן למפגשים עם אנשים חדשים. ממש לא מעט כנים.

והזימונים\העבודה הקשה הוכיחו את עצמם. שעות מעניינות ממש במ.א.גזר בעשייה מרתקת שמקווה שתמצא דרך להמשיך אותה וממאי, גם מושקעת מאוד בפרויקט בעירית תל אביב. תוכנית של מנהיגות עירונית שמזמנת לי הנחיית קבוצות של 40 עובדים מכלל המינהלים העירוניים. תוכנית שכוללת מפגשים עם בכירי העיריה, עם תפיסות עירוניות, בעלי תפקידים מענינים וגם טיולים מרתקים ברחבי העיר. האמת, זה כ”כ בול הפרויקט הזה עבורי ושמחה ממש לקחת בו חלק. מקווה שימשיך לצמוח ולהתפתח כמו שמתוכנן ושאמצא בו את מקומי המקצועי לתקופה. וכמובן מקווה שיוולדו עוד פרוקיטים מענינים ומזכירה לעצמי לשמור על המוד הפתוח ועל אנרגיות השיווק והזימונים.

אני חושבת שעשיתי כמה דברים נכונים בדרך ועובדת על לפרגן לעצמי…זו עוד משימה. מנתחת לעצמי שיהיה לי כתזכורת לפעמים הבאות, שברור לי שיגיעו. הבסיס בעיני זה ליווי. גם הרגשי שהייתי זקוקה לו מאוד בתחילת המסע וגם הליווי המקצועי דרך מעו”ף וכמובן הליווי והתמיכה של החברות.ים והמשפחה. חגית ומיכל, כמולוות מקצועיות, היו שתי מלוות מאוד מדויקות עבורי שגם שמחה להמליץ עליהן בלב שלם. גם היוגה תרמה מאוד באיזונים ובאפשור של נשימות גם ברגעים מאתגרים. מהות התהליך של ההגדרות, המיתוג, ההבניה המקצועית שחשבתי שאני בערך יודעת מי אני ומה אני מציעה, ידעתי אבל לא הצלחתי לסדר את זה במילים ובמשפטים בהירים. מרגישה שיצאתי לעבודת חקר אישית עמוקה של ניסוח תובנות ומציאת המילים הנכונות וכמובן שאני עוד לגמרי בדרך. תמיד אהיה כנראה. מרגישה שאני ממציאה לי מקצוע, בונה משהו שעוד לא קיים בהגדרות ובתבניות המוכרות. יש הרבה דברים כאלה בעולם המתחדש שלנו ומכיוון שאף פעם לא ממש הצלחתי למצוא את עצמי בטבלאות מוכרות ומוכנות, מבינה שאני בונה לעצמי את ההגדרה שלי ומשתדלת שתהיה פתוחה וגמישה.

אומנות. סיור בגלריות בגבעת הרצל שכלל את התערוכה של מיכל ניב. גוף ראשון רבים בB.Y5 Gallery. גם יריד צבע טרי בנמל יפו שהיה עמוס לעייפה ומסחרי מאוד ופחות הצלחתי להתרגש בו. הביאנלה לאומנות במוזיאון א”י הייתי לביקור ראשון שעשה חשק לעוד. יש שם כמה עבודות שנוגעות מאוד וגם האוצרות והטקסטים מלאים בתובנות. גלריות ברוטשילד ועוד תערוכת צילום שנפתחה במודיעין. ורגע לפני שליחת הפוסט גם ביקור מעניין בחלל עם אוסף פרטי של משפחת ברונפמן. הזכיינים של איקאה בארץ, שיש להם מעל החנות בראשון שני אולמות קטנים עם עבודות שהם רוכשים. עדי נס, ציבי גבע, זויה, מיכל נאמן. חן שיש, שמציירת בורוד סדרה שלמה של ציורי הכלה התוניסאית. נירית טקלה, אמנית צעירה שעלתה מאתיופיה כילדה ומציירת סצנות אנושיות ברגישות גבוהה, בגדול ובסגנון מאוד גרפי. אומנות שנוגעת וממלאת לי את הלב.

מרוב משימות ועייפות קראתי מעט, פעם ראשונה שלא עמדתי בלסיים ספר בזמן הקצוב של ההשאלה הדיגטלית. אז אני לקראת הסוף של ספר שמעורר בי הרבה מחשבות ואולי גם בגלל זה אני קוראת אותו לאט. מרגישה שזה ספר שצריכה לעכל את התובנות שלו ולהפנים את האמירות שיש בו. ‘אולי כדאי לך לדבר עם מישהו’ של לורי גוטליב. מטפלת שעוברת משבר בחיים והולכת לטיפול. היא כותבת את עצמה כמטפלת וכמטופלת וכאמא וכבת וכחברה. אישה על כל רבדיה. היא מציגה את עצמה כמטפלת, זאת אומרת מישהי שמביטה. על כך שהרבה פעמים הגורם לקשיים שלנו הוא אנחנו ואם אנחנו מפסיקים להכשיל את עצמנו, קורה משהו מדהים. היא כותבת על זה שבעיות זוקפות ראש בנקודות מפנה בחיים, על חמלה וקבלה. על המשימה האינסופית של לצמצם שיפוטיות והרווחים שהצמצום הזה מביא. על שטיפול עוזר לאנשים רק אם הם סקרנים לגלות משהו על עצמם. היא מציגה נוסחה לניבוי אושר = מציאות פחות ציפיות. על היחס שלנו לזמן, התחושה שאנחנו מאבדים אותו מהר מדי ולכן מנסים לעשות דברים יותר מהר, ואז לכאורה אנחנו מרווחים זמן, אבל לא באמת מנצלים אותו. לפחות לא לטובת חיבור לעצמנו או לחברים ומשפחה אלא בעיקר מנסים לדחוס לתוכו עוד.
שואלת על מהירות הרצון והעוצמה שלו. על המכנה המשותף של כל המטופלים שהוא בדידות והשתוקקות חזקה לחיבור אנושי. על ארבעת הדאגות הקיומיות : מוות, בדידות, חירות וחוסר משמעות. על היחס של אנשים לשינוי והרצון הטבעי להדוף שינויים, גם חיוביים, כי שינוי כרוך באובדן הישן ובחרדה מפני החדש. וזה עוד לפני שסיימתי את הקריאה…

ירוחם. הזמינו אותי לפתיחת תערוכת סוף שנה. מייזם שההתחלה שלו היתה אצלי בסלון לפני כמעט 4 שנים. מגמת אומנות מסורתית בכולנא, ירוחם. סיום המחזור השלישי. התלבטתי טיפה, סתם כי עמוס וכבדות, אבל אספתי את עצמי ונסעתי. התערוכה היתה ואו! נוגעת, אסופה, מקצועית, אנושית, יפה, ובעיקר מאוד מאוד מרגשת עבורי ובכלל. עמדתי ושמעתי סטודנטים מספרים בגאווה והתרגשות על היצירה שלהם, על הזמן שלהם בירוחם, על ההזדמנות שניתנה להם. ראיתי את המרצים הצעירים, את מי שמוביל את המסלול והמוסד, כמה כולם גדלו יחד איתו. כמה מעגלי השפעה יש לכל עשייה. אז נכון שיש הרבה קשיים וברור לי שיורקים דם בשביל הפרויקט והתערוכה והיה שווה!