דברים נעמדים מלכת (חותמת של תמר להחזרת החטופות והחטופים)

ימים כאלה של השתהות. כאילו דברים נעמדים מלכת ואין להם יכולת לקדם את עצמם לנוע במרחב הזמן הלאה אל העתיד. משהו בהווה הכבד מנשוא מושך מטה. אמנם החיים עצמם נמשכים ודברים קורים, עצב גדול, שמחות קטנות, בהלה, תקווה ויאוש והכל תחת ענני כאב ורוחות חזקות מהמלחמה שלא נגמרת.

תיאטרון האבסורד העצוב של חיינו כפי שהם נראים ומרגישים עכשיו. הבלתי נתפס הפך להיות מציאות ואנחנו מתרגלים אליה. מבטי השנאה של המפגינים הביביסטים בשבת. השוטרים הדוהרים על הסוסים לתוך ציבור שמפגין לפי החוק. משפחות חטופים שהתגובות אליהן מוכיחות שאבדנו את זה לגמרי. זו המדינה שלנו זה העולם שלנו והשינוי עוד לא מתחיל לזרוח משום צד. מנסה למצוא נקודות אחיזה של אופטימיות, לרגעים מצליחה באחרים חסרת נשימה.
עסקית אני מרגישה במשחק הסולמות והחבלים של החיים המקצועיים, כאילו צנחתי כלפי מטה למספרים החד ספרתיים של הלוח ועכשיו מפשילה שוב את שרוולי וכוחות הזימון והשיווק כדי למצוא את הסולומות החדשים לעלות עליהם כלפי מעלה. המלחמה, המצב הכלכלי והבחירות עצרו חלק מהפרויקטים שהייתי מעורבת בהם והם לא חוזרים לעצמם במתכונת שבה היו. זה זמן חשוב לאפשר לדברים לקרות תוך עוד העמקה בדיוק ובהבנה שלהם. פחות לנהל או לשרוד, יותר לסמוך על מה שצריך להגיע שיגיע. כבר מאומנות בפעולות זימון וארגון העשייה ומרגישה שבאה לזה בסיבוב הזה של הספירלה מוכנה. חוזרת לתרגולי כתיבת בוקר וצלילה לחומרים ורעיונות. מעדכנת את הלוגו ואת מצגות התוכן שלי ומזמנת את הפרויקט הבא. וניצניו כבר כאן.

סיימתי את קורס הTAE שעשיתי בחודשים האחרונים. זה היה לבטח אחד הקורסים הממש אחרים ממה שאני מכירה. מוזר, מפליא, מתסכל ומרגש בו זמנית. מתוך אלפי המילים היפות שכתבתי במחברת הקורס, המחשבות שעלו בו והתובנות שהתנסחו בו התחלתי לצייר מודל מסודר של מה שאני יודעת שיש לעשות כדי לעבוד עם קבוצות וארגונים או בכלל קודם כל עם אנשים באשר הם. מודל מפגשי מעשה המכוונים כינוס, חיבור ופעולה. הוא מכיל את העקרונות הבסיסיים של כיצד לגשת ולהגיע למשימה. מושגים שעליהם בנוי המודל ופעולות ותובנות שרצוי לשאוף להחזיק במהלך המפגשים. עכשיו צריכה להעמיק בארגון ובחידוד של המילים ובעיקר להתאמן בלדבר אותו בקול רם. אז מי שרוצה לשמוע יותר ממוזמנות וגם מוזמנים.

אומנות. היינו בשישי בסיור בשכונת מוסררה בירושלים. סיור בעקבות תערוכה בשם ‘ארבעה בשכונה’. במסגרת חממת האומנות של מנדל, בהובלת ביה”ס מוסררה לאמנות ולחברה. פגשנו שתי אמניות שפתחו שער, בפועל, פתחו את שער המנזר הסלזיאני ברחוב הע”ח. עבדתי כמעט חמש שנים עם ביהס מוסררה, באתי לפגישות ולתערוכות במוסררה וברחוב הע”ח די הרבה פעמים. מעולם לא שמתי לב שמול בית הספר יש שער, מאחוריו מנזר, בתוכו גרות שש נזירות שלכל אחת מהן יש סיפור חיים ולכולן ביחד חיבור למנזר ולמסדר האיטלקי שלהן. התובנה הכה חזקה של כמה סיפורי חיים יש בעולם הזה. איך כל אדם הוא עולם ומלואו וסיפור שלם של בחירות וגורלות. רוברטה, הנזירה שבילתה 25 שנים במדינות שונות באפריקה והיום היא בישראל, עד שתקבל הודעה לארוז מזוודה ולעבור למקום הבא. הן מבוגרות, מאמינות במשימה שלהן (ככה נראה). מנותקות מהסביבה שלהן לגמרי ומחזיקות את המבנה ואת עצמן לטובת הצליינים שמגיעים להתארח (בתקופות יותר רגועות, לא עכשיו). פעם עסקו בחינוך, אך מאז שהשכונה השתנתנה כבר לא. יום אחד הגיעו יעל ותמר, צלמת ואמנית הדפס, דפקו על השער, נכנסו והתחברו לנזירות ויצרו כולן ביחד עבודות וסיפורים משותפים לתערוכה. אותי זה מרגש לראות, להבין, לחוות טיפה ובעיקר להתפלא מחיים של אחרות.

מסביב הכל פורח וימים מלאי שמש. שקדיות פורחות במלוא הדרן ואט אט מתחילות להשיל קונפטי לבנבנן. תיכף יתחילו כל העצים ללבלב ויגיעו עוד חגים והמלחמה עוד כאן והמצב הולך ומתדרדר והמורכבות בלתי ניתנת לתפיסה אנושית. מנסה ללמוד מהטבע שגם שקשה הוא אוסף כוחות להפליא בפרחיו ובצבעיו, סומך על הכדור שימשיך בדרכו להסתובב ולהסתובב.