פסיפס של שגרה

סתיו. מסביב הכל מקושט בעלים צבעוניים. הדרך לביהס מכוסה בשטיח של עלים בוורודים ואדומים. ובעלי הבתים, אלו שלא מפנים מיד את העלים מייצרים רחובות קסומים (יש כאלה שעסוקים כל הזמן בפינוי ומסרבים להסכים שדשא או שביל מכוסי עלים זה מראה מהמם).
השגרה כבר לגמרי איתנו וכל אחד מהילדים מצא את עצמו במסגרת החדשה מה שמדגיש את ההבדלים משנה שעברה. יש חוגים, יש קצת חברים, יש המון צופים, המון שיעורים (שנעשים עם עזרה לגמרי מינורית שלנו – אם בכלל), המון מבחנים אבל גם שמחה והתלהבות יחסית מהמסגרות החינוכיות (לפחות של הבנים).
תמוז שוחררה מתוכנית האנגלית ולומדת עכשיו רק בכיתות רגילות. זה לא הביא איזו בשורה באשר לענין שלה בלימודים, אבל לפחות שחרר לה זמן לשיעור אומנות שהיא אוהבת.
גם אני נכנסתי קצת לשגרה, המורכבת מפסיפס של ימי לימודים בבית (באוניברסיטה הפתוחה: סמנריון בקולנוע הפלסטיני וקורס חדש על הסוציולוגיה של הפוליטיקה), ימי סידורים וימים בעיר.

שואלים אותי מה אני עושה בימים בעיר, ואני מגלה כל פעם מחדש, שהימים האלה מוצאים לעצמם די בעצמם, תוכן וענין. בפעמים האחרונות הצלחתי לפגוש חברים טובים לימים של שיחות עמוקות תוך שיטוט נעים, הייתי בשני סיורים מוצלחים (מתוך רשימה ארוכה של כאלה שאני רוצה לעשות) והתחלתי מפגשי אומנות חודשיים.
המפגש הראשון של האומנות היה בניו מוזיאון, נפתחו בו שתי גלריות חדשות ובקומות הותיקות יש תערוכה מרתקת על גנדר Trigger: Gender as a Tool and a Weapon לא שחשבתי שאני מומחית בתחום (הגנדר), אבל בכל זאת הופתעתי מכמה אני לא יודעת ובעיקר לא מודעת. בחלק חדש (כמה מפליא שבנין בן עשרות שנים גדל ומוסיף שתי גלריות) של המוזיאון יש תערוכה שהצליחה לרגש אותי. Petrit Halilaj אמן מקוסבו, במקור מאזור עשיר בממצאים ארכיאולוגיים, שרובם מצאו את דרכם למקומות רחוקים בעולם. בתוך התצוגה המיוחדת שהקים, שהיא כה עדינה, רגישה ואסטטית, חבויה ביקורת על גזלת החרסים ומתוך זה על פיזור של אוצרות מקומיים בעולם. מישהו אמר גם הגירה?
ושתי התערוכות האלה ואולי גם עוד כמה דברים גרמו לי לחשוב על הצדדים השונים של החיים, על הביקורתיות שמובניית בתוכנו, כבודדים וכחברה. על הבדידות שיש ממנה כל כך הרבה מסביב, על ניצול, על הקשיים לדעת מי אתה ולהיות מי שאתה. על האפשרויות האינסופיות (31 סוגי מגדר מוגדרים בחוק העירוני בניו יורק…).

 

בדרך מהתערוכה הביתה בערבות הסוהו, שני טורים ארוכים. אחד לפיצה. אוקיי. מסמנת לעצמי את המקום. השני ארוך עוד יותר יוצא מהשדרה ומקיף את הפניה לתוך הרחוב. בנסיונות להבין על מה המהומה. חנות בגדים. נראית הכי פשוטה שיש.
SUPREME לוגו באדום. אנשים נכנסים לפי התור. לא מכירה מיוחדת. מהצצה ושיטוט קצר באתר שלהם, נראה סווצרים רגילים למדי. הודיס. ונראה שאנשים עמדו בתור ממש הרבה זמן.

וזה מגיע לי גם עם המחשבות שלי על עצמי. על הזמן וההזדמנויות שהרווחתי לעצמי. להתבאס ברגעים שאני לא מצליחה להנות מזה בכל הכח. על השיפוטיות שלא נגמרת, והחומרים שאני מספקת למבקרת הפנימית. כמו מחשבות שבעצם נתתי לעצמי שנה של שיטוט, כדי להרגיש וללמוד את העיר. ובעצם מה שעשיתי זה דברים של תיירים, רק קצת יותר. ואיך אני עוד לא מצליחה לרדת לעומק בנקודות מסוימות וללמוד ולהכיר יותר. יודעת שאני כנראה עושה את זה ולא תמיד יודעת לשים את האצבע על המקום המדויק, אבל אם אפשר לנסח על זה איזה דוח כעסני לעצמי, למה לא?
בודקת עם עצמי מה קורה עם היציאה שלי מעצמי, ממחוזות הפאן והחופש שלי. איפה המקום ששואף לפעמים לצאת קצת מעצמו כדי להשפיע ולייצר משמעות לא רק עבור עצמו. לא יודעת. בנתיים.

שואלת אותי גם על הלבד. ימים ארוכים בכיכרות, במוזיאונים, בפארק, בקפה. וגם בבקרים בבית. לבד. בתור אדם שיחסית חובבת חברת אנשים מגלה את הלבד. מודה שהיו תקופות בעבר, שזה היה לי יותר קשה. בארץ לא הייתי קובעת עם עצמי יום שיטוט בתל אביב. לא יצא אף פעם אני חושבת. מרגישה שעם השנים וההתבגרות עת נכנס יותר שקט לחיי אני מוצאת את זה נעים. מאפשר. מאפשר התבוננות מסוג אחר. מאפשר הקשבה מסוג אחר. ובעיקר מאפשר לי עצמאות וסוג של חופש.
כותבת את המחשבות האלה בזמן שיושבת על הבר (הרי מקום מעולה ללבדים), במסעדה נחשבת בהארלם http://www.redroosterharlem.com/ . מסעדה עם סיפור, בה הסתיים סיור מוצלח בשכונה. סביב הבר העגול הרבה אנשים. נראה כי כל אחד ממקום אחר וימשיך למקום אחר. הליד שלידי, בסוג של אחוות לידים מתחיל לשאול אותי שאלות. מגלה שאני מישראל ומבטיח שתיכף יהיה שלום. אמן. המרק מעולה וגם מחמם. ואני שמחה להיות בזה ולדעת להנות מזה ולהבין שזה לא מובן מאליו. וברור לי שזה שיש לי גב של זוגיות ומשפחה, זה מה שנותן לי את הביטחון ואת היכולת להעריך את הלבד הזה.

בסיור בהארלם. הרבה סביב השינויים שהשכונה עברה בעשורים האחרונים. מוזיאון מקומי שהוקם כסניף של המומה, כדי להנגיש אומנות לתושבים שלא מגיעים למוזיאונים הממוקמים יותר דרומה (מתי מוזיאון ישראל או תל אביב יפתחו סניף בבאר שבע?). מוזיאון שהתערוכות שמוצגות בו עוסקות במורכבות של הזהות המקומית. בחיפוש התשובה לשאלה שאין לה בכלל תשובה. מי אנחנו?
בכניסה יש עבודה שהיא חלק מתצוגת הקבע ונראית גם מבחוץ WE_ME. של האמן Glenn Ligon. הוא לקח ציטוט ממוחמד עלי (שמסתבר שבראיונות איתו היה מדי פעם שולף איזו פואמה, שזו אחת מהן). גאוני. אין מילים. ובסיור גם כניסה לחנות פאות. מצב האין מוצא של הנשים האפרו אמריקאיות עם השיער שלהן. מה שלא יעשו יקבלו ביקורת. לכן יש כאלה שמחליפות את הצבע באופן יומיומי. וגם מיד שמים לב שאף אחת מהבובות היא לא בעלת תווים אפרו אמריקאיים…

ומה עוד?
מנסה להתקדם בטבעונות ועושה ניסויים על בני הבית. עד כה הם מקבלים יחסית בהבנה והרוב יוצא טעים.
דגמנו מתחם אוכל יפני (מאתגר למי שלא אוכלים בשר ודגים…) היה מעניין וטעים. ומסעדה הונג קונגית.
ההכנות להאלווין בעיצומן. הצלחנו לקשט בHAND MADE את החצר. יצא מדליק ודי מפחיד, עד שהגיע הגשם…
התאבזרנו בחלקי תחפושות ונראה איך נתקדם משם. יום שלישי הבא החגיגה! האמת אחלה חג. פשוט חג שמח. בלי דרמות, טקסים, ארוחות פומפוזיות וסיפורי זוועות. תחפושות, ממתקים קנויים והזדמנות להכרות עם השכנים.
וגם הזמנתי את השכנות שלי לארוחת בוקר ישראלית, היה מאוד נחמד. מעניין איתן, נראה לי הדדי. חשבתי שאולי צריכה לראיין אותן לבלוג בהזדמנות.
ראיתי בJCC את האפילוג של בן גוריון. ואני ממליצה. מסמך מרתק.
נפגשתי עם חברת ילדות שלא ראיתי כמעט 30 שנה. מסתבר שהיא עברה לגור בעיירה לידנו. היה מפגש ארוך ומעניין שהחזיר אותי לילדות והצליח להוריד לי איזה אסימון על מה היה שם בילדות שלי.
שומעת פודקאסטים. חושבת שקצת התמכרתי. יש פשוט מעולים ומעוררי השראה. מנסה לעבור לכאלה באנגלית עוד לא מצאתי כזה שמצליחה להתרכז בו, אז בנתיים מתפנקת בעברית. המלצות יועברו בשמחה.
מנסים לתכנן בפועל את תוכניות הטיולים העתידיות שלנו להשנה. ואוטוטו טסים לפלורידה לפגוש את הארי וחבריו.