חגים עלינו, קיץ, סתיו

חגים עלינו ושוב הריטואל של להרגיש את גלי ההתרגשות שמגיעים מהארץ, ולהיות כאן בשגרה שלא קשורה. כבר פחות מוזר אבל מעורר געגועים. מזל לפחות שראש השנה קרוב לפתיחת שנת הלימודים, ככה שיש התרגשות של שנה חדשה. וביקור של אורחת יקרה שהיתה נציגת המשפחות שלנו לראש השנה. וסתיו שמגיע עם חגיגות השלכת הקסומות. אמנם לא  חצבים אבל העלים הצבעוניים שמתעופפים לאיטם עושים לי התרגשות.
הגילוי המסעיר שכאן יש לעונות השנה תאריכים מדויקים והאופן המפתיע שזה עובד. כמעט. התחממות הכדור מצליחה לבלבל אפילו את האמריקאים והטבע שלהם. כמו שאמרה המדריכה בגן הבוטני. פעם ידענו לתארך את כל התופעות של הטבע ולתזמן אירועים ופעילויות בהתאם. לבלוב, פריחה, שלכת אבל היום אנחנו מבולבלים וכל הזמן מוצאים את עצמנו מופתעים. הסתיו אמור להתחיל בדיוק ב-1 בספטמבר, באופן פלאי למדי זה אכן קרה. השלכת התחילה והימים התקררו והתקצרו. אבל אז, הגיע גל חום להזכיר לנו קיץ וזיעה ולהרגיע את הלחץ של קניית בגדי חורף…אבל יום כיפור השיב את הקרירות בחזרה. ואני בנתיים נהנתי ממש מימים של שמש מלטפת בעיר עם חברה מוצלחת.

במסגרת המחשבות, התוכניות, החלומות והציפיות שלי מהשנה החדשה, איך אני הולכת לנצל אותה הכי טוב.
החלטתי להעמיק בכתיבה ולהשקיע בבלוג.
להמשיך ולכתוב את המחשבות והרגשות שלי ולתאר את החויה. כמו שכתבתי בשורת נושא שבחרתי בהמשך לשם – מחשבות במסע. כותרת שהתבנית של האתר החדש איתגרה אותי להוסיף ועכשיו, אחרי שכתבתי אותה, אני מבינה כמה היא מדויקת ומתארת את מה שאני מנסה להניח על המסך.
שמעתי פעם את חיים באר אומר שלכתוב, זה להשאיר קמטים או סימניות בזמן. ואני מרגישה שככה אני מתעדת לעצמי את המסע הזה ואת מה שקורה לי בזכותו וסביבו. וגם ההגדרה הזו מתאימה לי בול.
אחת המטרות שלי בכתיבה היא פשוט עצם הכתיבה ואני מנסה לקחת על עצמי משימה לעבות אותה לעוד תחומים.
פתחתי קטגוריה נוספת של רשומות ניו יורק ואני מתכוונת לנסות לכתוב רשמים שלי מהשיטוטים בעיר מגובים בקצת מחקר. מקווה שאצליח להנות וללמוד מזה ותוך כדי גם ליצר טקסטים מענינים. הטקסט הראשון כבר שם. מוזמנים.

שדרוג הבלוג הוגדר כמשימה לא פשוטה. עד שהתרגלתי למקום ולצורת עבודה אחת, החלטתי שכדי להיות רצינית צריך לעבור דירה ולארגן סוג של אתר חדש בכתובת עצמאית.
כאילו לא חסרות לי התמודדיות הגירה בחיים, נאלצת להתמודד גם כאן עם היותי מהגרת בעולם הטכנולוגיה. כזו שלא תמיד מסתדרת, תמיד קצת עילגת, מה לעשות זו לא שפת האם שלי…כמו הילדים שכבר נולדו לתוך זה. הרבה פוביות ושעות של נסיונות. במה שנראה ואמור להיות מאוד פשוט. מזל שיש את דותן שמוכן לשקוע בכל אתגר לילות שלמים וגם מתכנת נחמד בשם זיו לשם שעזר לנו בשמחה ומקצועיות ואפילו לא רצה תשלום. בקיצור מקווה שאעמוד גם באתגר הזה וגם אהיה מרוצה מהתהליך.

זו היתה המשימה הראשונה לשנה החדשה וכשאני מנסה להמשיך לזקק לעצמי את שאר המטרות והתוכניות אני עוד לא לגמרי ברורה לעצמי. תוך כדי אני גם מנסה להגדיר לעצמי את הפחדים שלי. ואני חושבת שהפחד העיקרי שמקנן בי מן הוא איזה פחד שלא אספיק. שלא אבלע מספיק מהחויה הזאת. שלא אצמח ממנה כמה שאפשר. שלא אשפר מספיק את האנגלית. שלא אראה ואחווה את כל מה שיש לעיר להציע לי (אין סיכוי אני יודעת). שלא נטייל מספיק. רוצה לעשות כל כך הרבה דברים והימים עוברים כלכך מהר.
יש את הזאת שנושפת לי כל הזמן על העורף, בודקת הספקים ומביאה עוד רעיונות וכיוונים. שמסתכלת ומשווה לאנשים אחרים ומצד שני יש זאת עם הקול השפוי יותר, שמרגיעה ומזכירה מה סדרי העדיפויות ומה הקצב שלי.
בקיצור, כל הזמן נתקלת בעוד דברים מענינים שאני רוצה לראות ולהיות ולעשות. וכמו שאני יודעת ומרגישה כבר הרבה זמן, בעולם הזה של כל האפשרויות והאתגרים, בעיקר מה שצריך זה מערכת איזונים מאוד איתנה אבל גם גמישה.

הצלחתי לקרא רומן גרפי באנגלית וגם להנות ממנו ממש. הקונספט של טקסט קצר ולא מעייף ואיורים מקסימים הוא בדיוק בשבילי. כתבה אותו סופרת ומאיירת ויאטנמית סופר מוכשרת בעיני, שמספרת את סיפור המשפחה והאמהות שלה. היא כותבת ומאיירת ברגישות גדולה. נראה כמו מפעל חיים שלקחה על עצמה כדי להבין את השורשים והעתיד שלה רלוונטי למהגרים ולבני מהגרים באשר הם. חוץ מזה אני משתדלת מדי פעם גם לקרא את הספרים שנועם קורא…

וגם לבקר עם עדי בגן הבוטני של ברוקלין. מקום לא גדול, באמצע הבלאגן של ברוקלין, בועה ירוקה מלאה קסם. עם מדריכה מתנדבת שמספרת בקול אוהב על המקום. מעניין להתבונן בחבורה של אנשים, שהתקבצו באמצע השבוע, באמצע החיים, מכל העולם והעולמות ובאו לשמוע על שורשים של העצים ועקרונות הגינה היפנית. הצלחתי גם להנות מימים של שמש ושיחה עמוקה בוושינגטון סקוור עם חברה ותיקה ומקומית. וגם שיטוט בצלסי (תוך שיחה עמוקה כמובן…) עם חבר שהגיעה לגיחה בעיר. נתקלנו בתערוכה של דיאנה אל-חדיד, אמנית ממוצא סורי המתגוררת בברוקלין. היה משהו שלא מאפשר להתעלם מהעבודות המרהיבות והמטרידות שלה. אחכ גיגלתי עליה לגלות קצת על התפיסה שלה ושיטות העבודה שלה. היא מדברת על מקורות ההשראה שלה ואיך מהם היא יוצאת לעבודות בניה מרשימות ולא תמיד זוכרת את נקודת ההתחלה של הרעיון, רק יכולה לראות לאן הדברים שחשבה עליהם תוך כדי התגלגלו בדיעבד. כמו גם כמה פרספקטיבה של זמן חשובה כדי להבין את העשיה שלך.