דברים שחשבתי על הראלם.
אני חושבת שבתור מובילת דעת קהל עולמית, לעיר ניו יורק, כמותג, יש מושגים שרשומים על שמה במילון העולמי.
סוהו זה סטייל, וול סטריט זה כסף, טיים סקוור זה שיא האקשן ושנה חדשה ויליג’ זה מגניב, צעיר ושיקי והארלם זה או לפחות היה, פחד ושחור וגם גוספל, ברייקדנס וגאז.
בביקורים ובסיורים בשכונה מבינים את עומק התרבות והעוצמות שהשכונה הזאת מייצגת, מכל הכיוונים.
בתחושות שלי זו שכונה שלא נותנת מנוחה. יש שם, נוכחת ברחובות סוג של צעקה שמביאה איתה את הכל. את הקיפוח את ההשפלה את ההצלחות וגם את ואולי בעיקר את – זה שחור וזה לבן – זה לבן וזה שחור והחברים האפורים הם מסיפור אחר.
כותבת את זה מהתרשמות של כמה ביקורים בודדים וסיור אחד, כולם בחלקים מסוימים של השכונה, ככה שקחו בערבון עד כמה זה מייצג. לגמרי מתאר תחושות ומחשבות שלי.
גיבורי תרבות ואישים שלקחו חלק משמעותי בהיסטוריה של הקהילה האפרואמריקאית מונצחים בשמות של שדרות ומוסדות בשכונה. שמות שאנחנו בכלל לא ממש מכירים.
יש בית ספר על שם Sojourner Truth. אשה שחורה שחיה בין השנים 1797-1883. סיקרן אותי לקרא עליה. אשה שחורה שהצליחה להתפרסם כפמיניסטית בשנים כה מורכבות. היא נולדה לזוג עבדים שהופרדו אחרי לידתה. הם היו שייכים לאדון הולנדי שחי בצפון מדינת ניו יורק. בגיל 9, עם מות האדון, נמכרה במכירה פומבית לאדם קשה ואלים. בהמשך נמכרה עוד מספר פעמים עד שהגיעה לשרת באחוזה במנהטן. בבגרותה התאהבה בעבד מאחוזה שכנה, נולדו להם ילדים שהפכו מיד להיות רכוש האדון שלה ונמכרו בגיל 8 לאדונים ממדינות הדרום.
היא מנסה לברוח והילד שלה שנותר מאחור נמכר באופן לא חוקי לאדון מאלהבמה. הגברת האמיצה תובעת את המוכר בבית משפט. זהו אירוע מכונן בהיסטוריה האמריקאית של שפחה שחורה שתובעת אדון לבן. היא זכתה במשפט!
סביב גיל 45 שנתה את שמה והחלה להקדיש את זמנה למאבקים חברתיים לטובת השחורים ושיוויון זכויות בכלל.
ב1852 נאמה באוהיו נאום מפורסם בשם “Aint I a woman?”
היא משכה קהלים גדולים לנאומים שלה וקראה לשיוויון פוליטי עבור כל הנשים.
פעלה לעידוד גיוס צעירים שחורים לצבא האיחוד והובילה קמפיין שקורא לממשל להעניק בעלות על קרקעות לעבדים משוחררים, כדי לתת להם הזדמנות.
הבית ספר שקרוי על שמה, הינו בית ספר למצוינות שמפעילה עמותה. כדי להתקבל לבית הספר עושה העמותה ועדת קבלה להורים. הם מאמינים כי כדי שילד יצליח בבית הספר מה שחשוב זו משפחה שמסוגלת לתמוך בו. אחרי שנים שילדים לא היו מגיעים לבית הספר כי סוחרי סמים היו עוצרים אותם לפני הכניסה…רוצים אנשי העמותה לוודא שההורים לוקחים אחריות על הצרכים החינוכיים של הילדים כך הם מנבאים הצלחה בלימודים.
עוד דמויות מרכזיות שהם שדרות בשכונה ופארק הם פרדריק דאגלס, מלקולם X ומרקוס גרווי.
דאגלס, שהיה גם הוא לוחם לשחרור העבדים ובעיקר דמות שעסקה בנסיון להבנות את הבטחון העצמי של האפרו אמריקאיים בעצמם, ביכולות השכליות שלהם. דאגלס עסק בעידוד לימוד קרוא וכתוב וגם הוציא עיתון, שהיה העיתון הראשון שנכתב והוצא לאור על ידי שחורים, מתוך הבנה כי חלק מהמהות של המצב, היא תחושת הנחיתות השכלית של העבדים.
בדיוק גם קראתי על המסע של דאגלס לאנגליה וסקוטלנד בספרלחצות אוקינוס של קולום מק’קאן (המומלץ).
והציטוט שמופיע בפתח הספר:
“אין היסטוריה אילמת. כל כמה שמנכסים, מפוררים ומסלפים את ההיסטוריה האנושית, היא מסרבת לסתום את פיה. למרות החירשות והבערות, הזמן שחלף ממשיך לתקתק בתוך זמן ההווה”
אדוארדו גלאנו *
כמה נכון, לכל העברים וההוווים שאנחנו מכירים.
בכלל כמו בארץ באזורים מורכבים, המון נסיונות של גורמים ממסדיים וגם של עמותות ומשקיעים חברתיים שונים לייצר הצלחות ולקדם שינוי בחברה. הרבה כשלונות (כמו למשל בנין ענק בלב השכונה שנבנה בשנות ה80 שהיה אמור לאכלס משרדיים ממשלתיים ועירוניים כדי לקדם את התעסוקה בשכונה, אחרי כמה שנים המשרדים עברו משם למקומות אחרים והרבה זמן הבנין היה רייק. היום בזכות כוחות השוק והתתחדשות של השכונה הוא מאכלס בעיקר משרדים פרטיים.
יש בשכונה מוזיאון שהתחיל כסניף של המומה, מקום שאמור היה לאפשר לאנשי השכונה להחשף לאמנות, מכייוון שלא הגיעו למוזיאונים שננמצאים כמה עשרות רחובות דרומה. היום המקום משמש לבחינת הזהות של הקהילה השחורה דרך אומנות. אומנות שעוסקת בשאלת השאלות, בה עוסקים בכל מקום בעולם. מי אנחנו? וכנראה כמו בכל מקום זו שאלה שפותחת סיפור שלא נגמר…
וגֶ’נְטְרִיפִיקַצְיָה כבר אמרנו? אבל זה כבר לפוסט נפרד…