מועדון ארוחת הערב

הרבה קצוות של מחשבות ותחושות שלקח להן זמן להתהוות לרשומה…בתוך מרחבי השגרה שהופכת להיות מוכרת והאיים שבתוכה, איים של חוויות מיוחדות שהמקום והזמן מאפשרים לנו.
צריכה לאסוף את עצמי ולהפוך את כל אלה למילים וזה לא תמיד קל. וגם המחשב שלי היה בתיקון…

חודש נובמבר הוא חודש של חגים לא לנו. ההלווין והטנקסגיבינג וכן גם הבלאקפריידי. חגים שמסעירים כאן את כולם ואנחנו מנסים לעלות על העגלה ולשמוח ולהודות עם כולם (עם הקניות משתדלים פחות…). וזה מוזר. מוזר הלבד בתוך זה, מוזרים הנסיונות להבין ולהתחבר. שנה שעברה היינו עסוקים בעיקר בהתבוננות על המהומה ולחשוב איך משתלבים בתוך זה בתור אאוטדסיידרים ופרש-מנים (בשר טרי…). השנה, שכבר ידענו מה הולך להיות ומה בערך הסיפור ומקור המנהגים, עדין זה לא מרגיש עד הסוף מובן או קשור אלינו. היחידים שהכינו קישוטים לבד לחצר, כי נראה לנו הזוי לקנות קברים ושלדים בחנויות. הילדים הדמוקרטיים התבאסו מלקנות תחפושות ולא להכין, אבל זרמו וקנו כמה דברים מפחידים שהרכיבו לדמויות מסרט אימה. והממתקים. המון. המון ממתקים.

את הטנקס גיביניג חגגנו בכיתות של הבנים. בחטיבה אצל מתן היה קצת תוכן, אצל נועם רק אוכל ובשניהם המון כלים וקישוטים חד פעמיים. בערב החג חווינו את העיר כמעט ריקה. עשינו רכיבת אופניים על הטיילת שלאורך ההדסון. זו היתה משימה שנועם הציב לעצמו כבר לפני כמה חודשים, ועמד בה לאורך 30 רחובות. היתרון שלא היו הרבה רצים ואפשר היה להיתקל בנחת בגדרות…אחכ גם הצלחנו למצוא מקום חמוד לשבת בו שעוד לא הספיק להסגר, וגם לחזור הביתה לארוחה משפחתית אינטימית (בלי תרנגול).
למחרת עוד ניסנו לצאת לסוג של רוד-טריפ. כזה שיוצאים מהבית עם דברים ללילה ומחליטים תוך כדי תנועה לאן נוסעים ואיפה ישנים. הגענו לNEW HOPE עיירה מקסימה על גבול פנסילויניה ושם נגמר הרודטריפ ההרפתקני, בחזרה הביתה לקול דרישתם של נציגי הדור הצעיר.

את היום שאחרי הם בילו בבית והגדולים יצאו להכיר עוד פינה בברוקלין. היינו במוזיאון של ברוקלין בעבודה שמוצבת בו באופן קבוע THE DINNER PARTY מסיבת ארוחת ערב של ג’ודי שיקגו. עבודה שחוגגת 40. אחת מהעבודות הפמינסיטיות המפורסמות ביותר. זה בעצם שולחן משולש כשלכל אחת מ-39 הנשים המוזמנות (מהמתילוגיה ועד ימינו) הכינו צלחת ומפית ייחודית בעבודת יד. ועוד 999 שמות של נשים מצוינות גם הן כמוזמנות על גבי המשולש הפנימי. זו עבודה שנדדה בין כמה מקומות עד שנתרמה למוזיאון ברוקלין. סביב העבודה היתה גם פעילות חברתית של העצמת והפגשת נשים. ומה שהיה לי הכי מעניין, שלכבוד חגיגות ה-40 הרכיבו תערוכה סביב העבודה שמנסה לספר את הסיפור הגדול של העבודה ומה הפך אותה למפורסמת ומייצגת את האמנות הפמיניסטית.
באחת העמדות שמעתי את  דיאנה גלון, המפיקה שעבדה עם האמנית, מספרת על הצד הזה של העבודה ומביאה את נקודת המבט שלה. מה זה אומר להפיק ולתכלל עבודת אמנות סביב האמן, הרצונות והשאיפות שלו ואיך היא הצליחה לקחת את זה בדרכה למקומות שהיא האמינה בהם. היא מאמינה שעבודת אמנות לא צריכה רק לשבת במוזיאון אלה צריכה ליצור גלים של השפעה ומודעות בקרב הקהל שהיא מכוונת אליו את האמירה שלה (נשים). ואיך סביב רעיון אפשר לגבש עשיה ולהעביר מסר שממשיך לעבור גם עשרות שנים אחרי שהעבודה הושלמה והצוות התפרק.

ואפרופו פמיניזם ובכלל נשים היום בעולם וכאן מסביבי ואני. שואלת את עצמי על זה הרבה שאלות ונראה לי שהמסקנה שלי שצריכים פרספקטיבה ממש רחבה כדי להבין מה קרה ומה קורה עם הנשים היום בעולם. איך זה שרוב הנשים הישראליות כאן לא עובדות וגם לא מעט נשים אמריקאיות וקוראניות ובכלל. איך החלוקה הדיכוטומית של הבית והפרנסה ממשיכה לעבוד ברוב המקרים. וגם נשים שעובדות הרי עדין נושאות ברוב העול בבית וגם לרוב מרויחות פחות. מה בעצם השתנה מאז הסבנטיז בכלל?
“ראיינתי” את מי שמנהלת את “ועד ההורים” של הבית ספר היסודי. שזה תפקיד מאוד נחשב. היא למדה תקשורת והקימה עם בן הזוג שלה משרד יחסי ציבור. אחרי שהילדים (שלושה) נולדו ויותר מדי פעמים מצאה את עצמה מנהלת שיחות עם לקוחות חשובים מהאמבטיה ואחרי שבגן השעשועים היא מרגישה שהיא יודעת בדיוק להבחין בין מי שגדל עם אמא פנויה ומי שגדל עם נני, פרשה מהעסק ועובדת במשרה מלאה בטיפוח הילדים שלה ובמשימות התנדבות בקהילה. ועכשיו שהילדים קצת גדלו (הקטנה בת 9) מתנדבת פול טיים בבית ספר ובבית כנסת שלהם. נראית מאוד מרוצה מההחלטה ומהחיים בכלל. בקיצור אולי מקרה קלאסי של האמריקאיות מהפרברים שלמדו בקולג איכותי את מה שחלמו ללמוד בדרכ גם המשיכו לתואר שני והצליחו מאוד בעבודה הראשונה והשניה שלהן ואז פרשו לגדל ילדים (ולהכין אותם לקולג), להתנדב ולעשות ספורט. וכשילדים גדלים הן מתחילות לשאול את עצמן מה השלב הבא ומוצאות עוד משימות התנדבות ועוד ספורט…או מתחרפנות בבית ודוחפות את הבנות שלהן לא לוותר על עבודה ועצמאות פיננסית. זה לא מחקר מבוסס אבל נראה לי שמייצג הרבה מרוח הדברים כאן מסביב.

ואז הלכתי לפגישה של הועד בבית ספר. ושרדתי כדי לספר. בערך. זה היה כל כך אחר ממה שאני מכירה וכמה שהכנתי את עצמי שזה יהיה מאוד אחר זה היה ככ אחר…שאין לי מילים…

והיינו גם באורלנדו. היה ואו! נסענו מכוח הבטחה לילדים וחשבנו שנסבול ממש. אז הפתענו אפילו את עצמנו שהצלחנו להנות וממש. זה כל כך הזוי ומוטרף מה שקורה במקום הזה, שלא נותרה לי ברירה אלה להשיל מעלי את רוב הביקורתיות ולהנות מהפסיכיות האינסופית של המקום הזה. לקצת.
זו מכונה משומנת של הנעת עשרות אלפי אנשים ממתקן למתקן בלי שאף אחד יתלונן או יקטר תוך שגורמים להם להוציא מאות דולרים. זה מתחיל מהחיוכים הלא יורדים מהפנים של אלפי העובדים, ליצירתיות המוטרפת של המתקנים ולתפעול הבלתי יאמן של המקום. שאפו. ואם הייתי יכולה לסמן חלום (אולי) זה להיות פעם חלק מצוות שמתכנן את הדבר הזה…זה מפעים לחשוב איך מתכננים את זה וחושבים על הרעיונות וכל הפרטים. אבל אם בכל זאת קצת ביקורת…כמה פייק יכול להיות במקום אחד? על כמה דונמים מרובעים כל כך הרבה פלסטיק ופי.וי.סי ופנטזיה שמבנה ומפעילה את הכל ואיזה מזל שמצאנו ביום השני מסעדה ויאטמית בייתית עם תפריט קטן וגם צמחוני וניצלנו בימים האלה מהרשתות והאוכל הנוראי של הדוכנים.
רוב הזמן היינו במתקנים של הארי פוטר ביוניברסל. נכנסים לתוך הסרט, ממש. זה עשוי מצוין ולמביני ענין הבקיאים בפרטים זה לגמרי מהמם לראות את הכל קם לתחיה. הספקנו גם יום אחד באפקוט של דיסני. גם שם היה די מסעיר, אם כי פחות אבל הילדים היו שם כל כך שמחים רוב הזמן שזה היה שווה. תמוז ואני עשינו ניסוי וישבנו בצד במקום עם תצפית טובה וניסינו לסמן כמה מתוך האנשים שאנחנו רואות נראים מאושרים. האמת שרוב האנשים הם משפחות צעירות, פשוט נראו מותשים. לא שמחים בכלל. מי שכן נראים שמחים זה צעירים שבאים ומתדלקים את עצמם וגם מבוגרים שבאים בלי ילדים (נראה שיש לא מעט כאלה). בקיצור לא מומלץ למשפחות עם ילדים קטנים, לכו איתם למגלשה ליד הבית, עדיף לכולם.