ימים לבנים

ימים לבנים של שלג וקור. ההזדמנות לחוות גם את זה. לקום לעולם שלבש לבן. יצירה מופלאה של הטבע. הסתיו התמתח לו עד תחילת החודש וסיים את עניניו בשבוע אחד. פתאום רוחות שהצליחו להפיל את מסת העלים האחרונה ולכסות את הקרקע בשמיכה צפופה וכל כך יפה שלהם. והעצים שעומדים פתאום עירומים, מוכנים לשלג. ההצטברות של השלג על הענפים היא מופלאה בעיני. כמו צייר שמצייר נגיעות של צל, בעדינות מתיישבים להם הפתיתים הענוגים האלה על סילואט הענפים והופכים כל עץ ליצירה.

ואני מה איתי? באופן שמפתיע אותי מצליחה לצייר קצת ולהתקדם ביומן הויזואלי. מבינה את הכח של זה עלי. את המקום שזה מאפשר לי להתבטא ביצירה. לחזור לגעת ולעסוק בחומרים שמשום כל מני דברים אחרים בחיי, לא מצאו את מקומם בשנים האחרונות. ומה שהכי מפתיע אותי זו לא ההנאה מהתהליך אלה זה שאני מצליחה להיות מרוצה מהתוצאות. ודברים שחשבתי וחלמתי בשנים האחרונות מתחילים לקרום צבעים ונייר ולהתגבש לכדי אמירה אומנותית אישית.
בזמן הלימודים שלי, של עיצוב גרפי, עשיתי כמה פרויקטים שהיו מאוד אישיים ומאוד חלק ממי שאני. הדברים האלו שכבו בבוידם שלי מאז סיום הלימודים, ועכשיו אני נזכרת בהם ומרגישה סוג של צורך לחזור אליהם ולהמשיך אותם מנקודת החיים הנוכחית שלי.
עבודת הגמר שלי בלימודים, שהוגשה במקביל ללידה של תמוז, נקראה “בין הקווים”. עסקתי בה בשאלת זהות בסיסית שהעסיקה אותי, אז וגם היום, לגבי מקום הישראליות במהות שלי. מה היה קורה עם המשתנה היחיד של ישראל היה משתנה בביוגרפיה שלי. אם לא הייתי משופעת מהמצב הפוליטי המורכב של המולדת שלי. מולדת שחלק דומיננטי ממנה זה שואה וכיבוש, כור היתוך, מלחמות וימי זיכרון. ובחנתי זכרונות ילדות מתוך השאלה הזו. ועכשיו עם הביקורת והתסכול על המצב, בארץ ובעולם, מרגישה שיש לי עוד מה להביע בסוגיות האלה. אולי יום אחד אעז.

ושוב תסכול והבנה של מה זה זרות ונחיתות. אמנם בקטנה כיאה למהגרים מפונקים שכמונו. אבל סביב נסיונות להתנדב למשהו בבית ספר, משהו שהיה חשוב לנועם. ואני לא צלחתי את ענין ההרשמה. היא נסגרה עוד לפני שהתחילה והבנתי שצריך קשרים חברתיים נכונים כדי להצליח. וחברי מירוחם – זו היתה דוגמה מוחשית בשבילי איך מרגישים כשבאים ממקום יותר נמוך בסולם החברתי כשפחות מכירים את המערכת ואת האנשים הנכונים.

והעיר, ממשיכה לפעום מעבר להדסון. ומזמנת לי ריגושים וענין. השתתפתי ביום על כלכה מעגלית בבושוויק (שכונה בברוקלין). יום שארגנה עמותה שמסייעת לאנשי האזור להתפרנס (לא יודעת אם בכבוד…) מאיסוף והפרדת מיכלי משקה. הם מפעילים מתחם בשכונה שאליו יכולים להביא האנשים את מה שאספו לאחסן, למיין ולקבל את התמורה.

היו שם כמה דברים מענינים עבורי, בעיקר בשני מישורים. אחד אפרופו השאיפה שלי להתחיל לצלול לעומקים של העיר הזו ולהכיר גם עשיה מקומית. הקטע הוא שבושוויק היא שכונה ענקית. אבל בשנה וחצי האחרונות הייתי בה בשלושה סיורים. כולם על אותו ריבוע של כמה רחובות. אחד עם אמנית מקומית על הגרפיטי שיש באזור, אחד בסדנת צילום עם הביקור במפעל החליפות וגלריה מקומית והשלישי יום העיון הזה על נושאים סביבתיים. כמה רבדים שאפשר לגלות כשמצליחים לרדת מפני השטח. והתובנה המענינת השניה היא שמדברים על רעיונות של סביבה בדיוק באותם מילים שמדברים בארץ. כמעט ולא הרגשתי מבטא מקומי.
ושוב לראות בעיניים את החלק בעיר הזאת של הצרות והפערים החברתיים. נשמע טריוויאלי, אבל כשמשוטטים במנהטן ובמוזיאונים או במולים של ניו גרזי אפשר הרבה פעמים לבחור לא לראות את הקשיים האלה. בסדר, רואים מי האדונים ומי המשרתים, רואים הומלסים, אבל לקבל בפנים את הפערים והמצוקה ותחושת הפריפריה שני מטרים מלבו של מרכז העולם, זה כבר משהו אחר.

ובנתיים בגוגנהיים, תערוכה על אומנות וסין. Art and China after 1989: Theater of the World. לא פשוטה להבנה ומזל שהלכתי עם הדרכה (BLINK – עופרי כנעני), בלי ההסברים שלה זה היה הרבה פחות מובן. תערוכה שאצרו 3  מומחים לאמנות ולסין (אוצרת מצוות הגוגנהיים שמתמחה באומנות סינית, אוצר סיני שמנהל מרכז לאומנות מודרנית בסין ואוצר סיני נוסף שעובד היום ברומא). התערוכה מביאה יצירתיות ודילמות קיומיות. לגבי אומנות בכלל ואומנות מהפריפריה בכלל.  איך בתקופות שקורים דברים מורכבים בעולם יש אמנים שמצליחים ליצור אמנות בכלל. ומה אנחנו מחפשים באומנות הזאת את מי היא מייצגת? את סין את האמנים, את האמנים שהתקבלו במערב, אולי כאלה שכבר שנים לא בסין ויוצרים בוילג’ בניו יורק? והאם יש תוקף למושג הArt wash ? העבודה הראשונה בתערוכה היא גוש של ניירות והכותרת היא ההיסטוריה של הציור הסיני והתמצית של הציור הסיני המודרני מכובס במכונה למשך שתי דקות. בעיני מעורר מחשבות. המון עבודות שמייצגות תחושות ואירועים שונים  – בעיני עונה להגדרה של מעיף ראש…הווה אומר מעורר מחשב והשראה. בחלל הגדול דרקון ענק שבנוי כמו המריונטה הסינית המוכרת של דרקון אדום, אבל הוא שחור, עשוי כולו מפנימייות של אופניים, כשהבטן שלו מתפקעת כמעט במרכזה ובתוכה אלפי מכוניות קטנות שעוד רגע נשפכות על הצופים…
ועוד משהו קטן. מושג ששמעתי פעם ראשונה. “הומור אדום” כמו הומור שואה שלנו רק על הקומוניזם.

ועוד יום בלואר איסט סייד, עם סיור נוסף במוזיאון השיכונים. מוזיאון שמספר סיפורים של דיירים בבנין אחד לאורך 170 שנה ( השנה בה הןקם1860 עד 1935, בה נפסל לשימוש בגלל תקנות של כיבוי אש). המוזיאון מביא בכל סיור סיפור של משפחה או שתיים שגרו בבנין באחת התקופות. סדר גודל של 7000 דיירים לאורך השנים, שדברו ב20 שפות. הרוב הגיעו ישירות מאליס איילנד וגרו שם כמה שנים, עד שהצליחו להתקדם.

הסיור הפעם, בקונוטציה להקשר הסיני ולמפרידי הבקבוקים מברוקלין, מדבר על הסווט-שופס שהמהגרים הועסקו בהם. הפעם שמעתי על משפחת לוין שפעלו בעסקי הטקסטיל ותפרו את השמלות של הנשים מאזורים יותר צפוניים בעיר. איך בדירה פצפונת גידלו 5 ילדים וגם העסיקו עובדים בתפירה. והבנות שמגיל צעיר נשלחו לסדנאות עבודה קשוחות באזור הסוהו. נאלצו לעבוד בשבתות ובלי תנאי בטיחות בסיסיים. ואיך הייצור היה פעם קרוב גאוגרפית והיום רחוק במזרח, ועדיין רחוק מנטלית…

והופעה אחת של אסף אמדורסקי באולם מגניב ואיזה שוק חג מולד (לא מענינים בעיני) שהעיר שכבר מלאה בהם והרצאה על חזון “0 פסולת” של העיר ל2030. ומפגש מתנדבים מקומי לקראת יום כדור הארץ. וSLEEP NO MORE  סוג של תיאטרון בתנועה בבנין חשוך שהייתי סקרנית לראות מה זה.
אז אולי כן אני מספיקה כמה דברים…מזל שאני כותבת כדי לשים לב…