כבר לוקח לי יותר זמן בין פוסט לפוסט. ההתמהמהות, נראה לי שיותר מהכל היא מסמנת שכמעט מבינים בגוף ובנשמה, שאנחנו כאן כדי להשאר ולהתמקם.
הזמן שלוקח לתובנות ההתמקמות לצלול פנימה…. עד שבית מרגיש בית והסופר סופר והדרך לבית ספר כזאת… אולי החגים, וההבנה שהם נחגגים רחוק ואחרת ובעיקר פשוט הזמן, תורמים להרגשה. כי אולי כבר מפסיקים לשחק במשחק ההשוואות (אמרו לי שזה יגיע…) ואז כבר יש פחות על מה לכתוב.
ועכשיו מה? עכשיו מתחילה פניות להקשבה ולהתבוננות מסוג אחר. מילים שלא נגעו בכלל עד עכשיו, כמו הגירה, זרות או שפת אם מקבלות משמעויות, תחושות ורבדים נוספים.
קצת יותר מבינים מה רואים דרך ה”הצצה” בחלונות. הניסיון להבין אם אנחנו מתכוונים לנחות לתוך הקהילות או להמשיך לרחף לצדן כאורח לרגע.
אין לי תשובות ואין לי עדיין יכולת להבין ולדעת. שוב הסבלנות הזאת שצריך כל כך הרבה ממנה. תמיד…
מתלבטת אם לכתוב שהחיים מטלטלים אותנו כאן במערך של חוויות, אבל מבינה שבסוף החיים הם יומיום שמורכב מאותם מצרכים מוכרים. קימה בבוקר, התארגנות, בישול, עבודה, בית ספר, התמודדות עם בירוקרטיה, שיעורים, כביסות כמובן וגם געגועים.
לפעמים יוצא לי להרגיש שהשינוי הכי משמעותי עבורי זה בעיקר הקטע של האינעבודה שלי ומסביב רק התפאורה השתנתה. ומנסה להרגיש כדי להבין, גם בשביל הילדים ובשביל דותן, מי שמתמודדים עם המסגרות החדשות, שהן ממש לא בגדר תפאורה… הם נדרשים כל הזמן התאמות של כל הכישורים והיכולות לטובת השתלבות והתמודדות יומיומית עם האתגרים. זה דורש מהם התגייסות אינטנסיבית, שעשויה להיות מתישה, אבל רוב הזמן היא לא.
העליה ברדיצ’בסקי בית | אלפרד כהן
אֲנִי נוֹסֵעַ אֶל הַבַּיִת
וְלִפְעָמִים הַבַּיִת נוֹסֵעַ אֵלַי
הַבַּיִת לוֹבֵשׁ שִׂמְלָה כְּחוּלָה
אֲנִי מוֹרִיד אֶת הַשִּׂמְלָה מֵהַבַּיִת וְהוּא
פּוֹרֵם לִי אֶת הַכַּפְתּוֹרִים
בַּבַּיִת יֵשׁ אֲרוּחַת עֶרֶב
חֲתוּלִים חֲרוּזִים
מוּזִיקָה מִכָּל הַשָּׁנִים
הַבַּיִת מְדַבֵּר אֵלַי וַאֲנִי מַקְשִׁיב
שְׂפָתוֹ זָרָה אֲבָל שַׁיֶּכֶת
אֲנִי מְדַבֵּר אֶל הַבַּיִת וְהוּא מְחַיֵּךְ
שְׂפָתִי שְׁבוּרָה אֲבָל מְתַקְשֶׁרֶת
זֶה לֹא מָקוֹם
הָעֲלִיָּה בֶּרְדִיצֶ’בְסְקִי בַּיִת
כְּשֶׁאֲנַחְנוּ בְּיַחַד
יֵשׁ לָנוּ
תְּחוּשָׁה שֶׁל מוֹלֶדֶת
השיר הזה שהופיע לי עוד לפני הנסיעה, ואיך שראיתי אותו הרגשתי שיהיה מאוד מדויק לי והוא אכן כזה. לא מכירה את אלפרד כהן ולא שמעתי עליו עד עכשיו. אבל זה ככ זה.
הבית מדבר אלי ואני מקשיב | שפתו זרה אבל שייכת | שפתי שבורה אבל מתקשרת | זה לא מקום | תחושה של מולדת …
מה היא תחושה של מולדת. מה היא המולדת עבורנו ומהי היהדות שלנו וסביר שנשאל את זה כאן עוד אינספור פעמים. וגם בארץ שאלתי את זה עצמי לא מעט וכנראה אין לי ולא יהיו לי תשובות. אבל אני ממשיכה לחפש.
ואם כבר אני חופרת בתחומי הגות וזהות…ניצלנו את ימי החופש בראש השנה לטיולי יום באזור ובאופן סימבולי מאוד (עכשיו כשאני חושבת על זה), היינו יום אחד בWEST POINT שזו האקדמיה הצבאית של ארה”ב, עם מוזיאון לתולדות הצבא והמלחמות האמריקאיות. יום אחד בפסל החירות ובאליס איילנד, האי שאליו הגיעו כל המהגרים כשער כניסה לעולם החדש. יום בטיילת של הובוקן (מול מנהטן) ויום לניסיונות קניות של בגדי חורף. אז צבא ומלחמות והגירה והשתלבות וקניות ונוף ואנדרטות אולי הם כלל או תמצית מרכיבי הזהות החבוטה והתוהה שלנו…
וקצת עדכונים פשוטים …. הקיץ ממש עזב והסתיו הגיע. קר! למרות שאנחנו מאוד משתדלים לא להגיד שקר לנו, ולשמור את הקיטורים לקור הרציני שיגיע בהמשך…בבוקר ובערב ממש קר. הבית כבר מחומם רוב שעות היום ואנחנו לומדים להעריך (מאוד) את זה שאין הגבלה של מים חמים…מסביב עלי שלכת ובתכנון לסופש הקרוב – נסיעה לקונטיקט לראות עוד יותר שלכת (מקווים).
ההלווין מתקרב ומסביב כבר הרבה בתים מקושטים. דלעות, שלדים ומן יריעות של קורי עכביש (בהתחלה חשבתי שזה משהו שאמור להגן על הצמחים…). הילדים היו מאוד לחוצים שכבר נכין מלאי ממתקים, שלא יתפסו אותנו לא מוכנים כאשר ידפקו על הדלת. אז יש ממתקים ויש אפילו דלעות שתמוז רוצה להכין. עכשיו חסרות תחפושות ולהבין מה זה בדיוק אומר בפועל החג הזה.
בבתי הספר מתחילים להרגיש את עוצמתה של השגרה. לבנים התחילה תוכנית הELL ללימודי אנגלית ויש להם שיעור אנגלית כל יום בקבוצות קטנות (4 התלמידים לנועם ו-6 למתן). לא פשוט להם ואפילו קשה, אבל הם מתמודדים בצורה מרשימה. הם חוזרים מותשים מבית ספר וממש לא רוצים לעשות כלום אחרי (וגם בסופי שבוע…), רק להיות בבית. בכלל לא מצליחים להבין איך לילדים אחרים יש מוטיבציה לחוגים או למפגשים כשמסיימים בית ספר ב15:00. ראוי לציין שגם בארץ לא ממש התלהבו מחוגים וגם לא מיציאה מהבית…מזל שלטיולים הם מסכימים לבוא (אם זה קמפינג…בעיקר…)
הקניות כבר יותר פשוטות, לפחות השגרתיות. לבנים הצלחנו לקנות את הבסיס לבגדי החורף ונשארנו אנחנו ותמוז להשלמות. לבית עוד רשומים לא מעט חוסרים ואני מנסה לערוב להם במכירות ג’ראג’ סייל או באתרים ייעודיים ברשת. עדיין קונים המון דברים. לא חושבת שהיתה תקופה בחיים שקנינו בה ככ הרבה…וזה עוד רחוק מלהגמר.
הספקנו לעשות קמפינג קצר ולבחון את האוהל החדש בתנאי גשם. עמד בכבוד בגשם חזק (רק בלילה)…היה מזג אויר מעולה ואושר גדול לטייל בדיוק כמו שאנחנו אוהבים. עם מדורה ונופים מקסימים, מרחבים עצומים ונקי…כל כך נקי! . בדרך חזרה גם עברנו בעיירה קטנה הצמודה לשמורה (HOOP), כאילו הגענו לבית של לורה בבית קטן בערבה.
מניו יורק העיר, עשינו קצת הפסקה. ואני רק מנסה מדי פעם לייצר לעצמי ימים של בילויים עירוניים. עוד לא הספקתי הרבה…
הצופים ממשיכים להפתיע. אמנם מתן מסרב לנסות, אבל תמוז פורחת. ביום ראשון האחרון נסענו להחזיר אותה מיום צופה. החניכות שלה עברו דרגה וקבלו עניבות צהובות…היה טקס אש ומסדר שהחזירו אותי 30 שנה אחורה. ותמוז בחאקי עושה מורל עם חניכות זה מחזה שמאוד מרגש… (אותי). וגם הנסיעה במעלה ההדסון לתוך מדינת ניו יורק, עם היערות, הנהר והגשרים היתה מקסימה.
והגענו למחנה יהודי בערבות ניו יורק (מחנה של נוער יהודי של יהודה הצעיר או משהו כזה, שפעיל בקיץ).
צריך להתרגל לזה שארה”ב היא גם מושבה יהודית\ישראלית, כרגע זה עוד מוזר.
הבירוקרטיה לא מרפה מאתנו ואני עדיין נטולת רישיון נהיגה מקומי. מה שאומר ימים רגועים בבית וזמן איכות עם עצמי (עובר נורא מהרררר). ותרגול בסבלנות,,,כבר כתבתי?
שיהיו ימים טובים ונעימים ומקווה שהחתימה של כולם נגמרה בטוב,
שנה מצוינת והרבה שמחה והרפתקאות חיוביות!
אורית