ללא ספק שבועות דרמטיים וסלט של תחושות מאז שהחיים התחילו כאן. החופש הגדול נגמר, תרתי משמע, ואיתו התחושה שבאנו לטיול ארוך. השגרה החלה לטפוח בפנים, כדי שנבין שבאנו להרפתקאה מסוג אחר ועכשיו נא להתמודד.
וזו אכן התמודדות. לכל אחד מאתנו ולכולם ביחד. הגדרה שקראתי, של רכבת הרים נפשית היא די מדויקת. רכבת שעלית עליה כי נראה מאוד כייף וחוויה שחלמת עליה ואז שכבר היא בתנועה לפני שמתחילה את הלופ, אתה מבין שיש רגעים שיהיה ממש קשה לנשום בהם ורגעים של אושר עילאי ורגעים של פחד משתק ורגעים שרוצים שיגמר וכאלה שלא יגמר ובאמצע גם לא ממש מבינים למה עשית את זה לעצמך ובסוף מבסוטים וממליצים לכולם….
ואנחנו בכלל, אף אחד מאתנו, לא חובב אקסטרים, ולא תמצאו אותנו על אף רכבת הרים …אז מה אנחנו עושים כאן?
בתי הספר על דרישותיהם וההבדלים הקיצוניים בינם לבין הדמוקרטי, כמו שנועם הגדיר ” לקחו לי את החופש שלי…”. הקצב של הלימודים והמאמצים הנדרשים מהתלמידים, הפיקוח שנדרש מההורים, הסדר והארגון הקיצוניים. יש רגעים שאני שוקלת כמעט ברצינות לארוז ולהחזיר את כולם הביתה – לדמוקרטי.
כמובן שמולם מגיעים הרגעים שרואים את הפוטנציאל. שמרגישים את הסקרנות של הילדים מהחוויות החדשות ומהגילויים המסעירים. שמזכירה לעצמי ולהם, שברור שזה נכון ומתאים ורק צריך לתת לזמן לעשות את שלו ולהיות סבלניים. דברים לא מסתדרים מיד. ורגעים מרגשים שאני רואה כמה אפשר לסמוך עליהם וגם על המערכות כאן. להתרגש כל יום שהם הולכים בבוקר די בשמחה וחוזרים מלאי סיפורים וחוויות. וכל יום מבינים קצת יותר מה קורה סביבם ואיך הדברים מתנהלים כאן.
ולהבין איזו הזדמנות מדהימה, לראות עולם ולדרוך על הגלובוס גם במקום אחר מהמקום שלנו.
בשבוע שעבר. היה ערב פתוח בתיכון. ההורים מגיעים לשעתיים וחצי בערב ועוברים בין הכיתות בהתאמה למערכת של הילד שלהם. בכל כיתה המורה מציג את עצמו ואת השיעור. היה מרגש לעבור את המסלול של תמוז. ובעיקר מעורר הערצה (לתמוז). התיכון ענק והכיתות מפוזרות על פני שתי קומות ושני מסדרונות ארוכים מאודדד. לך תמצא בשלוש דק את הכיתה הנכונה…
היה מבהיל לשמוע את רשימת הדרישות בכל שיעור ואת הרמה. היה מדהים לראות את המבנה של בית ספר מבפנים. לא הייתי מדמיינת מעולם שתיכון של 1500 תלמידים (אני חושבת…) יכול להיות כזה נקי, מה זה נקי – נוצץ. היה מתקיל ומבלבל להבין את רמת המעקב הנדרשת מההורים דרך הפורטל של בית הספר. היה מרגש לראות שהמורים יודעים מי זאת תמוז ומתלהבים מהאנגלית שלה וממנה. ובעיקר היה כל כך, אבל כל כך שונה ממה שאנחנו מכירים…
ויש גם את משימת שיעורי הבית. אחרי שחוזרים הביתה מותשים מיום הלימודים הארוך והאינטנסיבי וכולם צריכים עזרה בשיעורים (גם אני…באנגלית של כיתה ה’ – הצלחתי כמעט את כל השאלות…האמת זה היה ברמה של קורס אנגלית באוניברסיטה…) יום אחרי כבר ביקשתי מהמורה, מיסטר אנטונלי, או מיסטר A בקיצור, פטור למתן משיעורי בית של הכיתה. ברור שהם לגמרי לא רלוונטים עבור מתן. נשארנו רק עם המתמטיקה, שם רק צריך לתרגם את ההוראות וזה די קל וכמות ענקית של שיעורים בELL. חוץ מזה שמתן גם מתעקש להתעלם מההקלות ולהכין שיעורים בספרדית…:-).
במקביל כמובן ממשיכות ההתרגשויות של התחלה וחדש. וגילויים של טעמים מוכרים וכאלה שממש לא. והעיר הגדולה הפורשת את עצמה מולנו ופשוט מחכה בסבלנות שנגיע. ממש כמו לביאה ענקית רובצת לה מעבר לנהר וקורצת בהזמנה, לבוא ולהתלהב ממנה ומקרבתה. אותי היא לגמרי מסעירה. ניו יורק!
כל פעם שמגיעים בעשר דקות לגשר גורג וושינגטון – (זה שמחבר את ניו גרזי ומנהטן) ונוסעים לרוחבו של ההדסון וקו הרקיע של העיר מונח לו במרחק נגיעה המאפשר נחיתה מהירה לתוך הרחובות והשדרות… אני עוצרת את נשמתי ולא מפסיקה להיות מופתעת מהקרבה שלי אליה. וכל יום פנוי שעובר בלי שנבקר בה מרגיש לי קצת בזבוז…מצד שני סיור לא מוצלח בשבת האחרונה הבהיר לי שלא תמיד מתאים לגרור את כולם לשיטוטים עירוניים…וצריך לתכנן בקפידה את הימים המשותפים.
וההתרגשות מדברים לא צפויים לכאורה כמו שתמוז מדריכה בצופים. ואו! או שבשיעור אמנות בבית ספר קבלה משימה לבקר עד סוף השנה בכמה מוזיאונים לאמנות, בקטנה …מטרופוליטן, ויטני, מומה…מי ציפה שהיא תהיה השותפה שלי לביקורים במוזיאונים?
הצופים זו בכלל סיבה טובה לפסקה חדשה. יש כאן שבט מרשים של צופים ישראליים שפעיל כבר כמה שנים טובות, בעברית. חלק מהנהגת צבר שכוללת יותר מ20 שבטים בארה”ב וקנדה ועכשיו גם בלונדון. רכזי ההנהגה וההדרכה מגיעים מהארץ וגם רכזי השבטים. כל השאר הוא מקומי. הרבה התנדבות של הורים, או ליתר דיוק – אמהות, שנראה שגם הן בצופים…ועובדות הרבה וקשה כדי שהכל יתקתק. והכל מתקתק. יש חאקי, מסדרים, פעולות, יום צופה (עוד שבועיים),מחנה חורף, מחנה קיץ, מדריכים, פעילים, רכזים צעירים. אמנם הפעולות בחדרים מחוממים של הJCC רוב השנה ואין הרבה צופיות של מדורות וסנדות, טיולים ובוץ, אבל כל השאר ממש מרגיש לגמרי בבית.
מתן בנתיים מסרב בתוקף להצטרף, מקווה שפעולות השכנוע של המדריכה הנלהבת שלנו יעזרו…
הצופים כמו כל הקהילה כאן, מרשימים בפתיחות, בקבלת הפנים החמה ובתחושת השייכות המידית שהצליחו לייצר לתמוז. לא מובן מאליו שישר נסעה לסמינר פתיחת שנה של שלושה ימים וגם נהנתה (באתר קמפינג מהאגדות…עשר דק נסיעה מהבית). אלה גם הח’ברה שלה בבית ספר שעושים לה את החויה שם ואת ארוחות הצהריים נעימות ואפילו מהנות. בדיוק עכשיו אמרה לי שמזל שהגענו לטנפליי, כי במקומות אחרים זה לא ככה בתיכונים.
הבירוקרטיה ממשיכה לנסות להתיש אותנו ואנחנו משתדלים לעמוד איתנים למולה. לא תמיד בהצלחה. דותן השיג היום את רישיון הנהיגה המקומי הנכסף. אני עוד מעוכבת…נשלחתי לברור במשרדי ההגירה כדי לוודא משהו לא ברור בויזה שלי. כשיתברר הבירור אוכל לגשת למבחן ובשאיפה לעבור. אבל כמו בבירוקרטיה ראויה – משהו אחד מסתדר ואז שניים אחרים מסתבכים…ההומממממ…(נשימה עמוקה וארוכה…) עוד חודש אינשאללה והכל יהיה מסודר.
הקניות ממשיכות לרחף מעלינו כמו עננה שדורשת כל הזמן התייחסות. כבר אפשר כמעט לגמרי לתפקד עם מה שהספקנו לקנות, אבל עדיין יש חוסרים. ועכשיו גם מתחילות משימות ההצטיידות לחורף. ימים שאני בלי אוטו ויש לי סיבה מצוינת להימנע מחנויות הם די משמחים. לא שאני שונאת קניות, אבל איך לומר…קצת מיציתי. חנויות הענק מתישות אותי, שותות מלא זמן ובסוף תמיד אני מבינה שקניתי כל מיני דברים, כמעט אף אחד לא ממה שהייתי צריכה…והרשימה רק התארכה במקום להתקצר.
גם הסופר הוא פרויקט. פתאום הבנתי שהקטע שאי אפשר פשוט להושיט את היד ולהכניס לעגלה. כל דבר צריך לקרא (כבר חייבת משקפיים כנראה…ממש מתקשה עם האותיות הקטנות) ולהבין ולחפש. במיוחד שאני מנסה ללמוד איזה סופר אני מעדיפה וכל פעם פוקדת אחד אחר (תודה עינת על ההמלצות השוות!). בכל אחד יש מוצרים אחרים, ייחודיים לו. ואז מגלים שאנחנו אוהבים את הגבינה מאחד ואת הירקות מהשני ובשלישי יש את הרביולי הכי טעימים ופירות כדאי לקנות ברביעי. ואם רוצים מוצרים ישראליים זה במקום הזה וקמח כוסמין וקווקאר בזה. וגלידה בטעם קפה…וכו וכו. והופ עבר כמעט יום בטיול סופרים.
אבל כבר מתחילה להבין ולמפות וללמוד שעדי כמובן תמיד צודקת והעצות שלה הכי שימושיות. ולכן כדאי לקנות את הבסיס הרחב בקוסטקו למשל. ועכשיו כשיש לנו מדפים במרתף זה כבר יותר מתאים…
אמשיך לעדכן,
אורית