רוחות

עבר סתיו ועכשיו חורף, היו כאן גם ימים של מזג אויר דרמטי בחודשים האחרונים. חיצוני ופנימי. שרב, רוחות, גשם וקור. זה התחיל מסוף הקיץ עם מערבולת של חום, קור ורוח חזקה שכמו נדחסו למעבד רוחות ויצאו משם מעורבבים לא עד הסוף. מצד אחד רייח נעים של אחרי הגשם ומצד שני אבק ושובלי עלים משתוללים. מכסים, מסתירים וחושפים בו זמנית. ואז הגיע החורף. הרבה גשם. קרררר וירוק. מים זורמים בנחלים, אסונות ופריחה נהדרת. הסערות והסגריריות מביאות איתן עוד תובנות על הקושי שבהשתלבות. ועל השמחה שבהשתלבות. ועל הצורך לדעת שהרוב עונתי. ושיש קסם בחורף וגם שבמהרה יגיע אביב ושוב חמסינים של קיץ. ובנתיים כדאי לנשום עמוק ולתת לזמן לעבוד. זמן לתהליכים להתקיים.

לצד החיים יש את ההסתגלות, שאולי רובה כבר מאחורינו אבל לא עד הסוף. להבין את התהליך ואת התחושה של ההבנה של כמה לא הבנתי… אם במעבר הלוך אי הידיעה, היתה מאוד ברורה, בחזור פחות ברורה ופחות צפויה. וגם תובנה שהדרמות של החיים שפגשו אותנו פחות מיושבים יפנו את מקומן לדרמות של החיים שיתפסו אותנו כבר יותר ממוקמים, כי ככה זה. ובכלל התמקמות היא דרך והחיים הם מסע. אין קיצורי דרך. סופי.

יומהולדת חמישים נחגג במדבר. כי אין על המדבר שלנו, פשוט אין. ועכשיו כשהוא פורח במרבדים צבעוניים. הוא בכלל חגיגה אמיתית.

ותל אביב בנתיים, מחליפה יפה את ניו יורק, כשאני מספיקה… ההבדל בגדול הוא שאין לי כאן את הזמן והפניות לשוטטות נינוחה, כי כאן השגרה לגמרי מנצחת. בכל זאת, מדי פעם מצליחה להגניב יום בתפוז העמוס או להזריק קצת השראה במקומות אחרים. במוזיאון תל אביב היה לנו יום מוזיאון מקסים. תערוכות וסרט ואפילו מסעדה איכותית. מה עוד צריכה הבת אדם? עוד ימים כאלה ושמרית אחת שבזכותה זה קורה.
ולמרות התחושה של החמצה של האינסופ דברים שקורים ולא מספיקה. הצלחתי, כמעט במקרה, לראות שתי גלריות בדרום העיר שלא הכרתי. גלריה מינוס אחד של ‘הארץ’ והגלריה של בית בנימיני. תערוכות מרגשות בעייני, של עדינות הקרמיקה פה ושימוש בעיתונים היומיים כחומר לעבוד איתו, שם. גם תערוכת עדות מקומית של צילומי אקטואליה ואפילו גיחה בשבת האחרונה למוזיאון ישראל.
ערב סביבתי במוזיאון תל אביב. של סדנאות והרצאות על האקלים המשתנה וההשפעה שלנו. היה ככ עמוס שאי אפשר היה ממש לחוות. וגולת הכותרת של השוטטות האומנותית שלי היתה ביום טיול לצפון עם חברות יקרות (תודה לעדי ולילך). החלטנו שנשמר את מסורת הביקורים שלי ונמשיך עם יום בילוי בשלישיה. מעבר לכייף של הביחד, ופגישה עם חבר ותיק ומיוחד בצפון הרחוק, היינו במוזיאון זומו בקרית ים. היה יום מלא חוויות.

לימודים. סיימתי (כמעט) רשמית את התואר באוניברסיטה הפתוחה, עם סמנריון על מחאות האתיופים מול מחאת הפנתרים השחורים ופצחתי בקורס הנחיית קבוצות בגישת המיינדפולנס. מיינדפולנס כעבודה של התודעה והלב, כשהמטרה היא להיות בתשומת לב למה שקורה ברגע זה באופן מייטיב ולא שיפוטי. שמחה על ההזדמנות והמסגרת ללימודים חדשים ומאוד אחרים. הרבה רוח שאני עוד לא לגמרי מצליחה להכיל. לומדת. זה התחיל כחומר לא פשוט לעיכול ומאז מרגישה שעוברת תהליכים משמעותיים של תובנות לגבי החומרים הספציפיים וגם לגבי הדרכים שלי בחיים.
במסגרת הקורס, מצאתי את עצמי בריטריט בכליל. ריטריט שכלל שתיקה, מדיטציה והרבה פתיחות לאנשים חדשים. אחת התובנות החזקות שלי היא האוטומטים שלנו בחיים. אנחנו לרוב, עובדים על אוטומט, זה לא סתם מושג. כשחושבים עליו לעומק מבינים בכמה מקומות אנחנו לגמרי לא חושבים ובעיקר לא מרגישים… כמה דברים אנחנו מכניסים באופן לגמרי בלתי מודע לתבניות של פרשנות. כמה אנחנו מפספסים בדרך ההתנהלות הזאת.
אז עובדת על לשחרר שיפוט וקטגוריזציה בחיי. זאת משימה לא פשוטה, אבל נראה שאפשרית ומביאה תובנות חשובות לגבי הכל. בעיקר לגבי ההורות והמסלול המקצועי שלי. בנוסף, מנסה להכניס שגרה של מדיטציה לחיים. יודעת שזה עושה לי טוב ועדיין מתקשה לפנות לזה זמן. דורש ממני החלטה, יישום והתרגלות.
אפילו התנסתי מלהעביר אחת לקבוצה. רוקדת עם הענין הזה ומול זה הרבה שנים. עוד מעט ואצליח…
במסגרת החלק של ההנחיית קבוצות, נופלים לי הרבה אסימונים במפגשים. תיאוריות שעושות סדר בתחושות. מתוך הבנה שהנחיית קבוצות פוגשת אותנו בכל מקום בחיים. המשפחה שלנו היא הקבוצה הראשונה שלנו ומשם אנחנו לא מפסיקים לפגוש קבוצות בכל מיני הרכבים בכל מיני מקומות בחיים. ובכל מקום אנחנו נדרשים בערך לאותם כלים. מעניין ממש.

נועם הכין פרויקט לשיעור סימן שאלה בבית הספר. שהנושא שלו הוא קרוב-רחוק. הוא הכין השוואה של בית הספר כאן מול זה של שם. עד עכשיו לא רצה כמעט לדבר על זה, היה כל כולו במאמץ הגדול של להיות כאן ושם את ה’שם’ בבויידם ועכשיו כבר יותר פנוי לבדוק ולדבר על זה. מקווה שאני מבינה נכון והוא אכן מרגיש כבר יותר בטוח ושמחה בשבילו על ההזדמנות והפתיחות לשתף בזה את הילדים. והוא מצא המון הבדלים…מנסה להעביר לילדי הדמוקרטי את התחושה של חוסר בחירה. מה זה אומר כשבוחרים עבורך. הוא מרגיש שהילדים בדמוקרטי לגמרי לא מבינים. יש מצב.
וחוץ מזה גם ניסה להעביר את ההבדלים במעטפת. מזג אויר, אוירה, מנהגים, התנהלות. לא יודעת איך זה היה בפועל ומה הילדים הבינו. אבל לי מרגש לראות את היכולת לעבד את החויה ואת העוצמות שלה.

יומן קריאה. קצת מתקשה לצלוח ספרים שלמים או בכלל לקרא ברצף. אבל מדי פעם זה קורה וקורא. קפה מוות של פרופ עמיה ליבליך, נפעמת מהיכולת שלה לתמלל אנשים, קבוצות, רעיונות. מהפתיחות של אנשים, מהמקומות שהם בוחרים, יכולים ומצליחים להגיע אליה, אל הפתיחות. היכולת להתמודד עם הכאב שיש בחיים ולצלוח משברים והיכולת לדבר את זה ולכתוב את כל זה. אפילו הצלחתי להשיג מקום ביום עיון על “קפה מוות” שהיה חויה מאוד מיוחדת.
וגם ההיסטוריה של מהירות, של עמית נויפלד, איש הסלואו, שמפליא בכתיבת רעיונות גדולים ומאירים על החיים שלנו. וסוף סוף קניתי לעצמי את ספר השירה של שיבטה טויו. המשוררת היפנית שהתחילה לכתוב שירה בגיל 90 וספרה הראשון פורסם כשהיתה בת 98.(“אני. התחלתי לכתוב שירה | אחרי שחציתי את שנתי התשעים | מאז, בכל יום | יש לי סיבה טובה לחיות…”).