ובנתיים החיים

טוב, לא משעמם כאן אפילו לרגע…החזרה לארץ, שנראית לכולם מהצד קשה ומאתגרת היא אכן כזאת. יש רגעים שנראה שצלחנו אותה וזהו, נשארה מאחור. ככה שאפילו אם נהיה ממש ממש בשקט היא לא תרגיש אותנו ותרפה… ואז הוא, המעבר והם החיים, מחכים באיזו פינה אפלה ומצליחים להתנפל עלינו. הסופה של המעבר שלעיתים מרגישה רגועה ולעיתים שטפון. עוטפת, מבלבלת ומשלחת לנסות למצוא מחסה מוגן ויש כזה ואין כזה.

נפרדנו מאמא של דותן. תחושה עוטפת של עצב עמוק והידיעה הבלתי נסבלת של האין. אין כבר שיחות ארוכות על החוכמות והיום יום של הילדים בפרטי פרטים. וסבתא אחת שלא תפסיק לומר כמה הם מדהימים. אין מי שתדאג לנו ותתריע על דאגות שעוד לא שמנו אליהן לב. אין מי שתצליח לדובב אותנו לשיחות ארוכות וזורמות. ואורז עם שעועית, עוגת שמרים שאין כמותה ובית נקי נקי. ואין קוראת נאמנה ומפרגנת ביותר של הבלוג, שגם שכבר היה לה קשה לקרוא, הקשיבה. אם בשנים האחרונות לעיתים היתה לי תחושה שהחיים מתקיימים בשני ייקומים מקבילים גאוגרפית. בין מה שקורה פה ומה שקורה שם. בימים אלו התחושה המרכזית שלי היא של שני ייקומים מקבילים לגמרי. זה שממשיך עם השגרה וזה שעבר איתנו את השבועות והחודשים האחרונים. קשה למצוא את הקשר בינו לבין העולם שממשיך כהרגלו, אפילו שסבתא חיה כבר מתה. וזה בעיקר עצוב ומדגיש את הזמניות והסופיות והצורך לחיות כמה שאפשר.

בתוך מהומת החולי והכאב, יצאנו לטיול סוכות במדבר. טיול משפחות שלא היינו חלק בו כבר שלוש שנים. מסורת שהתחילה כהשילדים עוד היו במנשא על הגב והיום הם כבר כמעט מחזיקים אותנו. סכר ירוחם, נחל והר צרור, נחל צין. כמה עוצמות יש למדבר הזה. למרחב העוצמתי שמאפשר לי לנשום נשימות עמוקות. התחושה החזקה של בית שהמדבר נותן לי. גדלתי על הגבול שלו ומבינה כמה הוא חלק ממני. שעם כל הכבוד לנופים הירוקים, לנהרות, לאגמים, לשלכת הקסומה ויש הרבה כבוד, אני מתרגשת מנופי בראשית של המדבר. מתרגשת עמוק עמוק.
גם העבודה מזמנת לי מפגשים מרתקים עם אנשים. דימונה, באר שבע, רמת נגב. חפירת עומק לרובד האנושי, לזהות המקומית האישית והקהילתית. זה לא קל ויש בזה מימד רחב של יאוש מהמצב של הנגב אבל גם גאווה. מן סלט כזה קצוצ קטן קטן של ישראליות מודל 2019 בדרום ובכלל.

וחברות ילדות. משום מקום כמעט, נהיה אצלי מפגש חברות ילדות. כאלה שלא ראיתי עשרות שנים. חלקן ממש מסוף התיכון וחלק שאני בקשר איתן של פעם ב. בשנים האחרונות שאלתי את עצמי יותר איך זה שאני לא בקשר. שאין לי חברות ילדות שמחוברות למשפחה שלי ואלי. נתתי לעצמי כל מיני תשובות. והמפגש וגם השנים מחוץ לארץ, עם המפגשים שהם זימנו והזמן והפניות שאפשרו וגרמו לי להבין שאני יכולה לספר לעצמי כל מיני סיפורים אבל יש משהו כל כך חזק ועוצמתי בקשרים ילדות האלה. תובנות שיש לנו אחת על השניה שמבוססות על חלק סופר משמעותי בחיים שלנו. ילדות והתבגרות. שבוע הבא כבר יש מפגש המשך…

מנסה לחשוב איך אני משמרת את הזמן לאומנות והשראה גם כאן. תערוכות, קולנוע, סיורים. ההיצע כל כך גדול והשגרה ואתגריה מחייבים התעקשות גדולה מאוד כדי להגיע לזה. מבינה כמה הייתי במוד של חופש וטיול במשך שלוש שנים שאפשר לי להיות רוב הזמן בתנועה וגם להרגיש עכשיו שממש אפשר לנוח ממסעות למקומות רחוקים…אבל יש כל כך הרבה מה לראות ולחוות במקומות הקרובים… מה שהצלחתי להספיק בנתיים זו תערוכה במוזיאון הרצליה לאומנות. זמן דיוקן. תערוכה שעוסקת במימד של הדיוקן ובמימד הזמן והזהות. עבודות של שבעה אומנים, שתיים מהן רגשו אותי מאוד. ורד אהרונוביץ עם מיצב של פיסול קינטי. של בית, משפחה וחצר. לכאורה, סיטואציות מוכרות מהיום יום המשפחתי, עם עוצמות גדולות ומרגשות. סוג של הצצה אל המוכר, אל עצמנו ואל אחרים. זה נגע בי גם בהקשר של הסיטואציות והבית וגם הביצוע שהחזיר אותי לימי הבובנאות. האמנית השניה, ציירת ותיקה בשם חנה לוי, שהוצג אוסף דיוקנאות מעזבונה. יש בהם, בדיוקנאות שציירה, נשיות עוצמתית ותחושות חזקות על השבריריות והכוח בחיים ושל החיים. ושני בקרים של ים – נווה צדק ונמל. מקווה שכשתגיע שגרה אצליח יותר.

עוד משהו – ספר מופלא על נשיות, על הגירה, על אמהות בכתיבה יוצאת דופן. קול צעדינו של רונית מטלון. מומלץ.