בעקבות פתיחת הבלוג ורצון לדייק מחשבות ותחושות כדי להעביר אותן למילים. תוהה לגבי הפסיפס של הדברים שאני עושה פה ובכלל בחיים. מה המקום של כל אחד מהחלקים שמרכיבים את היום יום שלי ואיך ואם כולם קשורים אחד לשני ולשלישי.
הצעד של לעבור לגור ביבשת אחרת, שבגדול יש לו שם ברור ומוכר – הגירה. הגירה היא אחת מהמילים המפחידות בעיני, אבל אי אפשר להתחמק ממנה, אם אני בוחרת להיות כנה ובכלל.
אתה לוקח את עצמך ואת משפחתך ועובר לגור במקום לגמרי אחר. אז אני יכולה לקרוא לזה מסע, אני יכולה להיות בטוחה שזה משהו זמני, ולגמרי לגמרי להתכוון לכך. אבל בשורה התחתונה, גם כשזוכרים את כל הדברים שבמשפט הקודם, אנחנו עוברים סוג של תהליך שנכנס מתחת לכותרת הגדולה הזו.
כשאני מגדירה לעצמי, אני חושבת שהגירה היא המון דברים, כולל מעברים שלכאורה נראים מינוריים בחיים, כמו מעבר דירה או עבודה. גם לידה ובעקבותיה המעבר למחוזות ההורות, היא סוג של בתחושות שלי.
אבל הגירה, בפירוש הרחב שלה, היא בעיקר חלק מאוד מרכזי בהיסטוריה המשפחתית שלי. כדור שני להורים שהיגרו לארץ מאירופה כילדים ולסבאים שממש לא התערו בישראליות. ההורים שלי עברו על בשרם ערבוב מאוד רציני בכור ההיתוך הישראלי. ערבוב שיצאו ממנו ישראליים פטריוטים וגאים. ואני, איך לומר קצת פחות מוצלחת בזה מהם…
אז מה המשמעות של העץ המשפחתי הנודד שלי לגבי? העץ שרק התחיל להתבסס ולעבות את שורשיו הישראליים, אחרי שנתלש ממולדת אחרת, לפני כמה עשרות שנים.
מוצאת את עצמי תוהה בשנים האחרונות רבות מאוד בשאלות של זהות לגבי הישראליות והיהדות שלי. שאלות שהן פה תמרורים המוצבים בהרבה פינות וצמתים.
היו לי בחיים כמה נקודות משמעותיות של צורך לקחת החלטה ליד תמרורים שכאלה, כמו החתונה או ברית מילה לכל אחד מהבנים. ואני מרגישה איזו תחושה חזקה שגם כאן אדרש לסוגיות האלה. וגם מקומות שפעלתי על אוטומט כי היה לי לגמרי ברור שצריך, כמו צבא וטקסים, ורק בדיעבד הבנתי שאולי לא הבנתי את כל התמונה, או בשכל תקופה מבינים אותה אחרת והיא גם משתנה.
זה עלה חזק השבוע משיחה שנועם העלה בה שאלות לגבי היהדות שלנו. הוא לגמרי ערבב יהדות וישראליות ולא הבין את המשמעות של ההפרדה בניהן, אם בכלל יש כזו.
זה מטריד אותי במידה מסוימת בחיי היום יום כמו ליל הסדר הקרוב, שנהיה בו בדרכים בטיול גדול, ובכל מקרה חג קונוונציונאלי זה לא יהיה. אבל מה כן חשוב לי שיהיה בו? זה עלה לגבי חגיגות הכריסמס שהילדים רצו לחוות, זה עולה בסוגיות לאומיות שונות סביב פעילות של הצופים כאן ואמירות של אנשים שונים, סביב סוגיית המחוות לדגל האמריקאי כל בוקר בבתי הספר ושירת ההמנון.
זה בעיקר מעסיק אותי ברצון לדייק מה באתי לבדוק בנסיעה הזו לגבי הזהות שלי ולגבי זהות בכלל?
ובאותו ענין, במסגרת לימודים לתואר במדעי החברה והרוח, שאני נהנת מהם בשנים האחרונות (האוניברסיטה הפתוחה). למדתי בסמסטר הקודם קורס על הקולנוע הפלסטיני. כן, יש כזה תחום. ואפילו יחסית מצליח בשנים האחרונות. וכלכך חבל ועצוב שאנחנו כישראליים רואים כל כך מעט ממנו, אם בכלל.
חוץ מהסרטים של הקורס (שגם היו מצוינים, אבל רובם יחסית ישנים ולא מאוד מעודכנים), הגעתי בזכות המלצות של המנחה לעוד כמה סרטים ממש מצוינים.
בקיצור מקווה שיש אנשים שמכירים יותר ממה שאני הכרתי והספיקו לראות חלק מהסרטים במעט הזדמנויות שיש לצפות בהם. מקווה שגם בקרב הפלסטינים יש מי שחשופים למדיה הזו, אם כי אני די בטוחה שמעטים.
Amreeka (2009) – Cherien Dabis
התחלתי מסרט שמאוד דבר אלי, על אמא ובן מבית לחם. מונא האמא מחליטה להגר לארה”ב לטובת העתיד של בנה. ראיתי אותו ממש בחודשים הראשונים שלנו פה ועל אף המצב המאוד שונה שלי, יכולתי להרגיש הזדהות של ממש עם הקשיים של המעבר ובכלל עם דילמות הזהות. סרט שמדבר בצורה הכי יומיומית ואנושית על אפליה, הגירה, התבוללות תרבותית וגם על משפחה. מוזר שאני התרגשתי ממנו והוא הלך איתי לאורך זמן, בעוד שיצא לי לדבר עליו עם השכנה הגרמניה, שהגדירה אותו כקומדיה. הסרט באמת מלא בהומור אבל אני בחרתי לראות אותו דרך הקשיים המתוארים בהומור ולא דרך ההומור המתאר את הקשיים. כל אחד ונקודת מבטה כנראה.
Salt of this Sea (2008) Annemarie Jacir
עוד סרט שנוגע ומספר את סיפורה של בחורה פלסטינית אמריקאית. הוריה נולדו בלבנון למשפחות של פליטי 48 מיפו. היא נולדה וגדלה בניו יורק. בסרט היא מגיעה לביקור ראשון בישראל/פלסטין ומנסה לבחון אפשרות לגור במולדת האבודה של משפחתה. למעשה בוחנת את זכות השיבה, כולל ניסיון פאטטי להוציא את הכסף שהשאיר סבא שלה בחשבון הבנק.
עוד המלצה אחת בתחום. הסרטים של הבמאי איליה סולימאן. הסרטים שלו הם “ואו” גדול בעיני. יש לו טרילוגיה המתארת את המצב האבסורדי בארץ. עם הרבה מקום לאבסורד שממנו כולנו יודעים שיש אצלנו בשפע. ההגדרה של הסרטים כאוטוביוגרפיה פוליטית, נשמעת לי מאוד מדויקת. סולימאן הוא יליד נצרת המחזיק באזרחות ישראלית, על אף שכבר הרבה שנים הוא חי בעיקר בניו יורק ובפריז. ככה שיש בסרטים שלו, משהו מאוד מפה אבל שמביא גם הרבה משם. מבט דואלי של מקומי שמתבונן התבוננות אינטימית מבחוץ. נקודת מבט שאני מאוד רוצה לפתח גם בעצמי.
השמות בעברית של הסרטים המרכיבים את הטרילוגיה –
כרוניקה של העלמות | התערבות אלוהית | הזמן שנותר
איליה סולימאן, מרכיב את הסרטים מאפיזודות המייצרות פרודיה מורכבת של התרחשויות. לכאורה הזוי לגמרי, אך שמתעמקים ובוחנים לעומק, נחשפים הרבדים העמוקים של התחושות הקשות. הוא מצלם בכולם את בית הוריו בנצרת, הם – ההורים והבית לוקחים חלק חשוב בעלילה. גם הבמאי מופיע בהם, כדמות שותקת, אילמת. כביכול, אין לו מה לומר לנוכח המצב. אך ברור שבשתיקתו הוא משקף את מצב הפלסטינים שאבדו את הקול, המרחב והזהות שלהם.
בקיצור הרבה שאלות של זהות ומחשבות עליה, במסגרת הגעגועים מחד וההתלהבות מאידך של החיים במקום אחר. ההבנה שהתהליכים שאני עוברת כאן משנה תפיסות לגבי הרבה דברים ככל שמתחילים להרגיש כאן סוג של בבית או שגרה מסוימת. מרגש ומבהיל בו זמנית.
בחוץ עוד מאוד קר. קפוא. טמפרטורות שלא מתרחקות הרבה מהאפס (צלזיוס). מה שנתן לנו עוד זמן לנסות שיעורי סקי בסופש האחרון. הבנים ממש התלהבו. גם דותן ואני ניסינו והתלהבנו במידה מסוימת. יכולה להבין למה אנשים ככ אוהבים ומכורים לזה.
ועכשיו, שגם יש קצת סקי ברזומה וכמה ימי שלג רציניים, החורף ממש מוצה ואפשר לעבור הלאה…מחכים לאביב!
* התמונה משבוע שעבר בוויליאמסבורג, ברוקלין.
אורית
רשומה מעוררת מחשבות… בדיוק הבוקר היתה לי שיחה עם חבר בעבודה על כמה שאנחנו לא מעורים בתרבות הפלסטינית. מתביישת לומר שלא ראיתי אף אחד מהסרטים.
כל כך שמחה (למרות הגעגוע) על ההזדמנות שנתנה לכם להכיר תרבות, מקום, אנשים ונופים חדשים. שאלות על זהות יש לך מאז שמכירה אותך… ובטוחה שהמסע הזה יפתח לכם דלת להמון תובנות, הבנות וכמובן לעוד המון שאלות.