עכשיו בבלוג

מזל טוב לי! יש לי בלוג!
רשומה חדשה בפלטפורמה חדשה. חדשה ישנה…פתחתי, סדרתי, סגרתי, שיניתי, חזרתי, מחקתי, הוספתי, דברתי והחלטתי – קפצתי למים מבחינתי.
כרגיל עושה את הקפיצה בעדינות ושלביות. אז אחרי 10 רשומות, מרגישה מוכנה להכנס עם קצות הרגליים למים ולהתחיל ללכת בנמוכים…מניחה שאשהה בהם קצת עד שאוכל לעבור לשחייה יותר רצינית. שדרך אגב אין לי מושג מה זה אומר…
אז הרשומות הקודמות מופיעות כאן והפכו להתחלה של הבלוג ומעכשיו נראה לאן זה יוביל…

מחשבות של אחרי שבעה חודשים באמריקה –
תופסים את עצמנו בלי להרגיש מרגישים בנוח. מבינים שאנחנו הולכים על קרקע די יציבה. חלק ממה שהרגיש חדש ולא בטוח מתחיל להרגיש בנוח. מבינים יותר חוששים פחות.
התחושות של תלישות והצורך ללמוד ולהבין ככ הרבה, הופכות להבנה שעשינו דרך ארוכה ומרוכזת של למידה והתערות. ברור שיש עוד הרבה לפני, לפנינו, אבל השלב הראשון והאינטנסיבי לגמרי מאחורינו.

שמתי לב, אפרופו יום האישה שצוין השבוע, לכמה דברים משמעותיים מגדרית שבולטים במעברים יותר מאשר ביומיום. לא מדעי אבל תחושות שלי. הראשון הוא שהגברים מדברים אנגלית טוב יותר ומהר יחסית מרגישית איתה בנוח. אולי פחות מדקדקים בלדעת מספיק מילים, אולי יותר זוכרים ובעיקר יותר בטוחים בעצמם.
והשני הוא שהם הרבה פחות ביקורתיים כלפי עצמם. חוץ מזה הם פחות מתגעגעים ויותר זורמים עם שינויים.

מכיוון שאני מצטיינית בביקורת עצמית ובכלל, יכולה בעיקר לקנא ולנסות ללמוד ולהשתפר. הרבה יותר קל לי לבקר את עצמי במקום לפרגן לעצמי.
אז בניסיונות שלי לראות גם את הצדדים הפרקטיים שבי, את היכולות של העשייה. רוצה גם לפרגן לעצמי קצת על העשייה וההתארגנות של החודשים האחרונים. זה מעבר ככ מורכב למשפחה. במיוחד עם ילדים בגילאים של שלנו ואנחנו צולחים אותו יפה וזה לא מובן מאליו.
גם החלומות שלי ורשימת המשימות שנתתי לעצמי להגשים במסע הזה. אמנם עוד לא סימנתי הרבה וי , אבל היי אני בתחילת הדרך. ודברים קורים. והבלוג הזה הוא אחד מהם.

מחשבות על חורף.
גדלתי במדבר. כמעט תמיד היה חם. לוהט. בחורף תמיד היינו מופתעים שקר, שיורד גשם. מתכנסים בבית על מפזר חום או תנור גז מלחיץ. לא ידעתי איך הגוף יתמודד עם קור מתמשך וואללה זה ממש בסדר.
אז החורף כאן לגמרי מרגיש יותר נעים מהחורפים בארץ. רק בלי שבתות של שמש בין לבין ופריחה בכל מקום.

פתית שלג נראה ממה כמו פתית שלג שמציירים! ולא צריך מיקרוסקופ בשביל לראות את זה!

האגמים, אפילו זה שבקצה הרחוב אשכרה קופאים. קרח שאפשר ללכת עליו. והברווזים – לא ברור לאן עפים…

צריך שרירים חסונים ממש, כדי להצליח לפנות שביל שלם. מה שלא תפנה כשהשלג רך, ילווה אותך ימים רבים כקרח מחליק. נראה לי שרוב מוחלט של האנשים כאן שונא את השלג ואת החורף. כנראה שכל האהבה הזאת זה ענין של התלהבות של מתחילים…

מרתף לא גדול במיוחד, יכול לגמרי בקלות להפוך למגרש פוטבול\כדורגל\כדורסל\מועדון הופעות אבל אין כמו להיות בחוץ…

SNOW DAYS זה להיט. כמעט בהפתעה נוחת יום של בית. ולא שלא הופיעו כאן תופעות קלות של התחרפנות ועדיין מומלץ בחום (או בקור). אם היו מאמצים בארץ בימים של שרב או של גשם חזק…

מחשבות על ניו יורק.
נועם חושב שאם אפשר היה להתחתן עם העיר, הייתי עושה את זה. דרך משלו להגיד שאני ממש מתלהבת. והוא צודק. לא מוותרת על ימים בעיר. שום קור, רוח או שלג לא מצליחים להרתיע אותי משיטוטי ברחובותיה. נהנת ומתמלאת. הרשימות שלי של מה עוד רוצה לראות לא נגמרות. הצטרפתי למפגשים על אומנות פעם בחודש. ככה שאני קצת מעודכנת בסצנה של הגלריות והמוזיאונים. מנסה ללכת לכמה שיותר סיורים מודרכים כדי ללמוד לעומק. מנסה להסתובב ולהרגיש חלק ולא תייר לרגע ולעיתים מצליחה ללכת במהירות המתאימה בתוך נהר האנשים לעבר מטרה. בעיקר מנסה ללמוד ולחוות את העיר דרך שיטוטים אקראיים ומתוכננים ולייצר לעצמי תחושה של מכירה.

Tenement Museum מוזיאון השיכונים למי שלא היה – מומלץ בחום. בנין ב97 Orchard Street בלואר איסט סייד, שהתגוררו בו מ1863 כ7000 אנשים. הסיורים, כל פעם לדירה אחרת, מספרים את סיפורה של המשפחה שהתגוררה בה, על הקשיים והאתגרים של התחלת החיים ביבשת החדשה. הדירות משוחזרות והסיורים מודרכים בצורה חוויתית ומרתקת. בנתיים הייתי בסיור על זוג ממוצא גרמני שחי בקומת קרקע והפעיל בר בירה ומסעדה ומשפחה אירית מהקומה הרביעית.

ומי שכבר מגיע לאזור – דים סאם מצוין (יכולה להעיד רק על הצמחוני) – Dim Sum Go Go ב- 5 E Broadway בציינה טאון. לידו יש גם מסעדה בייתית מצוינת של מרק איטריות (גם שם יש ורסיה צמחונית – מה שלגמרי לא ברור מאליו)
Tasty hand pulled noodles כתובת:1Doyers St, New York, NY 10013.
ההמלצות הטעימות והמדויקות האלה מדברים בעלמה. בלוג שנוגע. ויש שם עוד המלצות שטרם דגמתי.

ואם כבר ציינה טאון וניו יורק בכלל. אי אפשר להמנע מהמחשבה על כמה העיר הזאת, שיש בה הכל מהכל ומכל העולם, היא סרט ארוך ואינסופי שכולו סצנות מחיי העולם הזה ואולי גם העולם הבא. היא מזמינה להתבוננות באפיזודות ובמהות של מה שיש בה, מה שהיא מכילה. הזמינות, המיידיות, הישירות שלה. העיוות שבה. מצד אחד הכל בה מוכר וצפוי לכאורה. בירת הקפטיליזם. ומצד שני ככ לא. כאילו מזמינה אותי לנהל איתה משא ומתן די קשוח בין המציאות לדמיון לחלום.

אמשיך לעדכן,
אורית