הירוק היום ירוק מאוד

האביב שהתחיל בפוסט הקודם כבר בשיאו בפוסט הזה. הטבע משאיר אותי חסרת מילים מול העוצמות והיופי שלו ומזכיר לי פרופורציות חיוניות בחיים וגם שיאים. העצים כולם ירוקים והירוק כל כך רענן והפריחה הו הפריחה. עצים שלמים לבשו ורוד, צהוב, לבן או אדום. ובבת אחת גם מתפשטים מהפריחה המופלאה והופכים ירוק תוך שמנקדים את הארץ בשטיח מדהים של נקודות צבעוניות. זה קורה כאן כל כך מהר וכל כך יעיל. אמריקה.
הספקנו קצת טבע בטיול אביב קפוא למדי. שחוץ מיום שמש חינני אחד בילינו את רובו, בזמן איכות משפחתי בתוך קראוון חם ונעים. כמו שהילדים הגדירו היה מוצלח אבל לא טיול. הסתובבנו בפינה בה מתחברות קונטייקייט, מסצ’וסטס (או איך שלא אומרים או כותבים את השם הבלתי נסבל הזה) ומדינת ניו יורק. אנשים שחיים בעיירות קטנות. עיירות קסומות לצד כאלה זנוחות ומדכאות, צפופות יותר ובעיקר צפופות פחות. כמעט שאין בית ללא מקור מים לצידו. נחל, מפל או אגם.

בחזרה לשגרה לתוך תקופת ימי הולדת משמעותיים שנחגגים אצלנו. יש לנו השנה שלוש חגיגות משמעותיות 10, 13 ו-18. לכבוד העשור הראשון צלחנו אפילו מסיבת כיתה אצלנו בבית. לא בדיוק בקונספט שאנחנו רגילים, אבל יחסית דומה.
בן ה10 גם הציג סיפור משפחתי של הגירה לאמריקה במסגרת פרויקט בבית הספר. חיפשנו מי מהמשפחה המורחבת יכול להתאים. ובזכות סבא קיבוץ התעמקנו בסיפור מדהים, ששמענו אודותיו כל השנים אבל אף פעם לא התעמקנו ממש. המשפחה של אמא של עמירם, סבתא הרטה של דותן, התחילה בברלין. שם נולדו 6 ילדים. שניים מהם הגיעו לבית השיטה (סבתא הרטה ואחיה הגדול אברהם) עוד לפני המלחמה, אחות נוספת נישאה לגרמני, שרדה את השואה וחיה את חייה בגרמניה. שתי אחיות שהיו נשואות ולכל אחת מהן 2 ילדים, נרצחו במהלך המלחמה והאחות השישית – שרלוט אהמן (ובהמשך קרנצלר) ברחה מגרמניה יומיים לפני ליל הבדולח (אחרי ששוחררה מהכלא, שם ישבה באשמת תליית כרוזים נגד הנאצים). שרלוט הגיעה לאליס איילנד בדצמבר 1938. בחורה בת 26, לבד, עם 4 דולר בכיס. היא בנתה כאן בארצות הברית את חייה החדשים. מסוג הסיפורים שלא נתפסים היום. אנשים חזקים שהצליחו לעמוד מול המציאות האכזרית ויכלו לה. הדודה שרלוט בנתה כאן משפחה, קריירה ומעגל חברים קרובים ובהמשך גם הצליחה להיות בקשר עם האחים בארץ והאחות בגרמניה. את פרטי הסיפור קיבלנו מקרובת משפחה שעוסקת בחקר ההיסטוריה המשפחתית ובעיקר מהבת של שרלוט, אדית (הקרויה אדית רות על שם שתי הדודות שלה, שלא שרדו את השואה). אדית, עלתה לארץ בצעירותה ועכשיו אנחנו מחכים לפגוש אותה פנים מול פנים.
היינו החודש גם בסיור משפחתי בטננמנט מוזיאום בלואר איסט. ושמענו סיפור של שתי משפחות יהודיות שהגיעו מאירופה לניו יורק. מזכירה שוב שזה מוזיאון מדהים שמספר את הסיפורים האישיים, תוך ביקור בדירות משוחזרות בשיכון ששימש מהגרים במשך עשרות שנים. דרך הסיפורים הלכאורה קטנים, מספר את הסיפור הגדול של גלי ההגירה לארצות הברית, שגם מספרים את הסיפור של המדינה הזאת או של העולם הזה בכלל.
הייתי החודש גם בסיור בבית החולים של אליס איילנד. מסתבר שמעבר לבנין המרכזי של האי, שם עברו המהגרים (העניים יש לומר – רק מחלקות מסוימות מהאניות הגיעו לשם, מסתבר) את תהליך ה”חיול” האמריקאי של קבלת או אי קבלת האזרחות המיוחלת. מהגרים חולים או כאלה שנחשדו בכך, הופנו לצד השני של האי (ששטחו הוכפל על ידי אדמה מחציבת מנהרות הסאבווי, בתחילת המאה ה20). בבית החולים היו מחלקות לבידוד, לטיפול, או לשהיה לפני חזרה למדינת המקור… הבנין המרכזי הוא היום, מוזיאון של תולדות ההגירה לארצות הברית והבנין השני, של בית החולים, שהוא במצב פיזי קשה מאוד, עומד לפני שיפוץ ושיחזור ובנתיים עורכים בו סיורים מודרכים (ברמת קסדה על הראש) ומספרים את הסיפור המרתק שלו. בית חולים גדול למדי, מרשים במבנה שלו ובתפיסות שלו, כמו גם בחדשנות שלו יחסית לזמן בו הוקם. ובין ההריסות, החדרים והמסדרונות יש מיצג אומנותי של תמונות מאוסף המוזיאון שהוגדלו והודבקו על קירות וחלונות המבנה. כאילו שהצוות והאנשים נותרו צועדים בין חדרי הטיפולים והמסדרונות.

חוץ מזה גם הספקנו לארח את שמרית ושני שבאו לבלוע את העיר וגם הצליחו. הביאו איתן את השמש וסידרו מזג אויר מושלם לשבוע של שיטוט עירוני אינטנסיבי. שמרית כמעט סוגרת מעגל, מהמבקרת הראשונה שלי לכמעט אחרונה. היה כייף להרגיש בזכותה כמה למדתי את העיר בשנים האלה. הן גם ארחו לנו חברה לליל סדר הראשון שחגגנו כאן, עם הגדה מקוצרת ותפריט שבסיסו טבעוני.

בגלריות בצ’לסי יש תערוכות חדשות, כרגיל מעוררות מחשבות וגם רגשות. תערוכה של פסל הולנדי Mark Manders שמפסל פסלי ענק שתבועים בהם קוים צהובים. התערוכה בגלריה Tanya Bonakdar Gallery נקראת כתיבה בצהוב ולמעשה כל הפסל של הפרוטרט הענק הוא תמיכה בקו הצהוב הקטן. יש בזה הרבה רגישות. פעם אחת כשנעמדים מול זה ופעם שניה כשמבינים את המשמעות. בנוסף לפסלים הוא גם עובד עם עיתונים שהוא כותב, מעצב ומדפיס בעצמו. עיתונים עם מילים שאינן בהכרח שימושיות. הוא מקפיד למצוא במילון מילים פחות שימושיות, להשתמש בכל מילה רק פעם אחת כשעל המשמעות נראה לי שהוא מקפיד פחות. אבל העיתונים האלה עם המסרים שלו הם הבסיס לכמה עבודות מרשימות שלו. גם הדרך בה הוא חותך את הפסלים ומייצג את פרצופי האנשים והחומר שממנו מפסל, באופן שמתעתע ויש תחושה שחובה לגעת ולנסות להבין. אה וגם באחד החדרים, יש ציפורים מתחת לרצפה…ככה הוא אומר לפחות…
גם אמנית פולניה Alicja Kwade’s שחיה בגרמניה ועובדת עם סלעים, בדרכים לא קונווציונאליות. Kwade’s גם מציגה השנה את התערוכה על הגג של המטרופוליטן. ואמן לבנוני Walid Raad שעוסק במלחמת האזרחים בלבנון דרך תמונות שהוא מעבד, סיפורים שונים שהוא מספר, וידאו שערוך בצורה מהפנטת וציורי לוחמים וקרבות שמאתגרים, גם הם.

פרויקט אם לאם שאני עוזרת להקים כאן, אמהות ותיקות שילוו אמהות צעירות בתחילת ההורות, יצא לדרך. גם כאן לא ממש פשוט להניע פרויקט חדש, אם כי גם לא מסובך. מרגישה שלידת הפרויקט הגיעה בדיוק בזמן הנכון ועושה לי סוג של הכנה לחזרה לחיים האמיתיים. ער”ן ממשיכים לצמוח כאן ומרשים בכלל לראות את הקהילה הישראלית כאן יוזמת ובונה לעצמה כאן סוג של תת תרבות פעילה, מקושרת בתבורה למדינת האם אבל חיה ומתפתחת כאן. שבוע שעבר היה השבוע הכי בולט עם טקסי יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות. השבוע הכי הכי ישראלי.

שמרית התחילה את גל האורחים הנוכחי וורד ממשיכה אותו בהתרגשות גדולה. כייף לחלוק את ההתלהבות מהעיר עם מי שחולקת איתנו את החויה מרחוק כבר שלוש שנים והנה הגיעה לחוות יחד איתנו. מכאן ממשיכים עם משפחת סלע שמגיעה בפעימות, בהרכב כמעט מלא. מחכים לכם! בנתיים הספקנו יום בעיר עם ענת, שכלל בעיקר הרבה דיבורים תוך כדי צעידה בפארק. גם הסנטרל פארק סיים כמעט לפרוח ולבש ירוק, טרי, רענן ויפה כתמיד. ומרוב גשם הכל שטוף ומנצנץ לכבוד האורחים ובכלל. שמרית ושוני הצליחו לפתוח לנו את הצאקרות עם מחזות הזמר. אחרי אלאדין שראינו איתן ונהננו מאוד, תמוז ומתן הצליחו, באדיבות אבא שלהם שלא מתייאש ושנה וחצי נרשם להגרלה השבועית וזכה בכרטיסים להארי פוטר. שני חלקים של מחזה שנמשכים ביחד 6 שעות. עוד חלום התגשם!