אורזים

פוסט שאני לשה כבר כמעט חודשים. המחשבות כל כך כבדות שקשה להניח אותן בעדינות של מילים.

סוף של תקופה. פרידות זה ענין מורכב שמערבל את הנשמה. ההדחקה עשתה את שלה בחודשים האחרונים, אך הרימה ידיים והתפטרה. ועכשיו מתמודדת. בסה”כ בטוב ורוב הזמן יכולה למשימה. מדי פעם יש הצפה ויותר קשה להכיל את כל מנעד הרגשות והחרדות. מצאנו בית במודיעין. היה משא ומתן מתיש ואפילו שלכל אורכו ידעתי שיסתדר ושאין ממש בעיה, היו רגעים שהתקשתי לנשום. ויודעת שהלב יחזור למקומו ורואה את הבית כבר מסודר ומאורגן וגם את שאר החיים ויודעת את הטוב ואת ודאותו (משפטי ימימה…). אבל זה בכל זאת מסע משוכות שבמהלכו קופצים גבוה וקצת נופלים וממשיכים לרוץ מול הזמן שלא עוצר. ואסימונים רבים שיורדים תוך כדי תנועה… נושמת עמוק…ועייפה הרבה.
עייפות שלעיתים מעורבבת בקורטוב מועקה. לחץ של הרבה משימות, הבנה של משמעות העזיבה והשינוי, דאגות קטנות שמלוות צעדים גדולים שכאלה. ממיינת לאריזה ומבינה כמה דברים אספנו כאן… בכל הרבדים. ומתרגשת גם מהכאן וגם מהשם שתיכף יתחלפו. מרגישה שעמדתי איתנה נגד הדרמות שעשויות היו להתרגש עלי בתקופות של לפני שינויים גדולים. ובכל זאת הן מזדחלות, בימים של האריזה, חודש לפני הטיסה חזרה. זה יושב בגרון, בבטן, בכל הגוף. ברור שטבעי והגיוני, אבל דורש כוחות והתמודדות.

הבית מאבד את עצמו לאט לאט. מחזיקה בציפורניים שעוד ירגיש בית אבל זה כבר לא כל כך זה. הספרים כבר כמעט כולם בארגזים, רוב הבגדים ממוינים, המטבח מתרוקן מעצמו. בימים הקרובים נארוז את המזוודות שישארו איתנו כשהמכולה תצא לדרך.
לוקחת את עצמי וגם משאירה, זו תחושה חזקה שמלווה אותי בימים האחרונים. תחושת ההשלה של הבית והחיים הנוכחיים, אולי יותר נשירה בשכבות שלהם ושל המסע הזה, לקראת ההתחדשות והלבלוב בארץ, היא תחושה מאוד עוצמתית (ותודה לרונית על הדימוי).

בדרך פלא וכמתנה לחיים הצטרפתי לקבוצת כתיבה של נשים ענקיות. נפרדתי גם מהן עכשיו, אבל לוקחת מהמפגשים שהיו המון. ואפילו אומץ לשרבט סקיצה לשיר ואפילו משתפת. (ורק הקדמה למי שלא זוכר פרטים מפוסטים קודמים…ואלטר דה מאריה הוא אמן מיצב שפעל בארהב בשנות ה70 ויש עמותה שמשמרת את העבודות שלו כמו שהן מאז. קצת עיגלתי בשנים…)

***

תעוקת מעברים

ואלטר דה מאריה.
תערוכות שהקפיאו בעיר.
מהשנה בה נולדתי
האדמה שלו שוכבת בגלריה.
והקילומטר שלו שבור
ואני?

קוצצת קציצות,
מקפיאה גינגר בקוביות
עוקבת אחריי ולא מרפה.
צולחת חיים
בחיפוש משמעות
אפשר להשתנות
תוך כדי תנועה?

****

בזמן שעבר מאז הפוסט הקודם, היו גם אורחים, גם טיולים, גם ימים אחרונים ומסיבות סיום בבתי הספר. ימי הולדת משמעותיים 10, 13 ו-18. סיום תיכון שנחגג ברצינות ראויה – מסיבת פרום – חגיגת סיום תיכון עם השמלות, הזוגות, הלימוזינות ושות’ לפי כל כללי הטקס, גראדואשיין אחד אמריקאי לתפארת. וגם אירועי פרידה מהצופים – ישראמריקאים גם הם לתפארת. ומסכת פרידות כללית מתמשכת שמביאה איתה הרבה תובנות.
דפדפתי עכשיו בפוסטים קודמים. שלוש שנים 48 פוסטים שכתבתי. עניין אותי כמה המילים של ההתחלה יהיו רלוונטיות להתחלה הבאה.

בנתיים קראתי קטע מספר שצוטטטי ממש בהתחלה על העובדה שבמעבר אנחנו לוקחים את הבית אתנו, ועל זה שהלקיחה הזאת נותנת לו משנה תוקף, מעצם העובדה שעזבנו והשארנו אותו רחוק.
עכשיו, משליכה את זה על המעבר הקרוב. ושואלת את עצמי, מה הדברים שאני לוקחת איתי מכאן. מהמקום שהיה בית לתקופה קצרה\ארוכה. וברור לי שיש לי רשימה מאוד ארוכה ומאוד מרגשת. בעיקר של תהליכים משמעותיים שעברתי כתוצאה מהשינוי הפיזי של נקודת המבט, אולי בעיקר של הזוויות של נקודת המבט. מהמפגשים שהנסיעה זימנה לי, מהחוויות, ההזדמנויות. ומה שהכי מסקרן איזה תוקף יהיה לדברים שאני לוקחת מכאן הביתה.

סיימתי את הקורסים באוניברסיטה הפתוחה והתואר רחוק ממני רק מרחק עבודת סמנריון אחת, שהתחלתי לכתוב על השוואה בין הפנתרים השחורים בשנות ה70 למחאת עולי אתיופיה בשנים האחרונות, במסגרת קורס על תנועות מחאה בישראל. ואז בדיוק פרצו החדשות הרעות והתחדשות המחאה. ועולם כמנהגו נוהג וכנראה ימשיך לנהוג. איזה אתגר החיים האלה. ויש מי שהם אתגר כל כך הרבה יותר גדול בשבילם, לעומתנו, הפריבילגיים שהפכנו להיות. מנסה לקרא חדשות ומאמרים, בין הארגזים שמקיפים אותי וזה לא מצליח ממש. כנראה שהעבודה הזאת תחכה לימים יותר מאוזנים.

בעיר, תערוכות חדשות שאני לא מתפנה נפשית ללכת לראות. מי היה מאמין. הצלחתי בזכות עדי להציץ בתערוכת האופנה שבמטרופוליטן, שהיא משוגעת למדי אבל לא נוגעת. לשתות כוסית קאווה על הגג המופלא של המוזיאון, כמעט בשקיעה.  וזהו, שאר המוזיאונים והגלריות כנראה כבר יתרגלו להסתדר בלעדי.

סיפור. עדי ואני חיכינו לקפה על השדרה החמישית ליד הגוגנהיים. יש שם בית קפה חמוד שצמוד לכנסיה ענקית. באיזשהו שלב התחילו לצאת אנשים מחתונה שהיתה בכנסיה. לבושים בהידור רב מאוד. על הכביש חיכתה מכונית אספנים גם היא סופר מהודרת. אז כבר עמדנו עם האנשים לראות את החתן והכלה יוצאים. ובמקרה עמדנו ליד הכומר שפתאום שמנו לב שהיא אישה עם נזם. ובמקרה גם יצאו חתן וחתן. אמנם מפתיע שהפתיע, כמה אני חושבת בתבניות וכנראה עוד לא מתורגלת מספיק בפתיחות. וזה במקביל לעבודה באוניברסיטה שהגשתי על השפעת הפמיניזם על יהדות אמריקה. על הנשים שהביאו גלים של שינויים לתוך הטקסים וחיי הדת ונכנסו לעמדות מפתח בקהילה כולל הובלת קהילות כרבות. ורק מול הכנסיה הגדולה ומול החתנים ירד לי האסימון לחשוב על ההשפעות הנשיות על הנצרות ודתות אחרות. ולהזכיר לעצמי להיות פתוחה בעולם המשתנה וחסר התבניות הברורות, לא רק בתיאוריה.

והבמבים – באמת באים לבקר. בשבועות האחרונים. אמא ושני גורי במבי מקסימים באים כל כמה ימים לומר שלום ולשחק על הדשא שלנו. מדהים כמה חיים כאן בטבע. 20 דקות נסיעה מהטבע הכי אורבני שיכול להיות. ושיהיה לנו בהצלחה. הפוסט הבא כבר מהארץ. מסעו של הבלוג יהפוך כיוונים.