מלא חוויות

בחוץ דצמבר, חם וגשמים עזים מדי פעם. אולי החורף הזה יביא רוחות של שינויים, הלוואי שלטובה. בנתיים המציאות ממשיכה לעלות על כל דמיון. בהלוויה שהייתי בה בשבוע שעבר, אמא של חברת ילדות, ניצולת שואה פעמיים. שואת אירופה ושואת בארי. מבני המשפחה הקרובים, בנה נרצח ב7 באוקטובר ו7 חזרו משבי חמאס מתוכם היו בהלוויה 5, כולל הנכדה שעכשיו היא בת 14. ומי יודע מה עוד צופן לנו העתיד שלנו כשזה ההווה. אבל אני מנסה להיות אופטימית, רוב הזמן מצליחה.

באישי מלא חוויות שאני ממש רוצה לכתוב אותן. מסעות חיים שחשוב לי לתעד לטובת התובנות שהכתיבה מספקת לי ולטובת הזיכרון. חזרנו מכמה ימים בלונדון. טיול גיוס למתן. דותן, מתן ואני. היו לא מעט חששות והתלבטויות אם כדאי לנסוע ואיך יהיה לדותן. לונדון ורועי וקתרינה היו כל מה שהיינו צריכים. עיר מלאת אפשרויות, גיחה קסומה לקיימבריג וחברים טובים מאוד.

גאורגיה. מסע קבוצתי של עובדי רשות ומתנס מאופקים. שאני אחת מהמנחות של המסע הזה. זה ריגש ואתגר והציף אצלי שאלות של מה וכמה אני יודעת בהנחיית תהליכים וקבוצות, שהקבוצה הספציפית הזו צריכה ממני. גיליתי, שכמובן הקשבה, סבלנות, תשומת לב וסקרנות לא.נשים הם כלים מרכזיים שפשוט מצליחים לייצר את החיבור האנושי ואת הביחד של קבוצה ולא צריך הרבה יותר מזה. הרגשתי לאורך הימים כמו מהלכת ביער של כוונות טובות ואוספת ביטחון בתנועות פנימיות של צמיחה והתחברות. האקו ויליג שהיינו בו היה פלא של טבע עם נחל זורם, הרים, אחו ועצים בשלכת. סטינג שנותן כוחות ואנרגיות למפגש אנושי מעצים. הרגשתי שיש לי הזדמנות להשיל חששות ולראות איך צומחות אפשרויות ותנאים לגדילה אישית של כל מי שמשתתף ושלי. הקבוצה היתה מופלאה. קבוצת אנשים שכל אחת ואחד מהם הוא נשמה גדולה ורגישה שנכנס לי עמוק ללב.

הנסיעה היתה אמורה לקרות ביוני. האיראנים ארגנו לנו חצי שנה של דחייה ואופקים 1, הפכה להיות הקבוצה השלישית שיוצאת מהעיר. אז היה לנו ממי ללמוד ולהגיע יותר מוכנים. היתה חצי שנה של להחזיק קבוצה בתנאים לא ברורים של מה קורה ואיך קורה. אנשים עזבו את הקבוצה אחרים נכנסו, כולל שינויים של ממש הרגע האחרון. ובסוף 13 אנשים שבאו עם כוונה ללמוד משהו על עצמם ועל אחרים, באומץ רב ועם לא מעט חששות.
עבור המשתתפים זו נסיעה עם קולגות וידיעה שהביחד יזמן רגעים יותר אינטימיים משלום שלום במסדרונות העירייה. לישון עם מישהו בחדר, לאו דווקא מישהו שמכירים. לבשל ולאכול ביחד ועוד בלי בשר (היו בטוחים שאי אפשר לשרוד שבוע בלי שניצל או סטייק וגילו שממש אפשרי) ובעיקר האתגר לרוב המשתתפים הוא לדבר ולשתף. חלק גדול לא מתורגלים בשיתופים אישיים, בההזדמנות לדבר בכנות על האישי, כמובן חשש טבעי מלהתקלף ליד קולגות ואנשים שאינם קרובים מספיק, פחד להציף טראומות מה7 באוקטובר או אחרות ומעל כל אלא התגברו והביאו סקרנות למה יעלה ואילו דברים כל מה שיעלה יביא.

מסע כזה מאפשר זמן להתבוננות פנימית והתבוננות קבוצתית. זמן לדבר. לצאת מהאוטומט שאנחנו בו בשגרה, להתנתק מלהיות מי שקם וקמה לטרפת של משימות אינסופיות. להתרחק, להכנס לכמה ימים למהלך ידני רגיש ותלוי מגע אנושי. זמן נחת שמזמין להיות Human being כמו שנועדנו להיות לפני שהכנסנו את עצמו למירוץ שהופך אותנו לHuman doing ומשכיח מאתנו שאנחנו קודם כל בני אדם לפני שאנחנו אנשים פרודקטיביים שמשרתים את הציבור ומתחזקים את המשרות שלנו ואת המשפחות שלנו ולפעמים גם את עצמנו.

7.10 טרף את כל הקלפים ואפילו שאנחנו רוצים לחשוב שמשהו מזה נגמר ונשאר בלפני שנתיים או שנה או חודש. הקלפים שלנו עדיין טרופים. שבר במבנה הDNA הפרטי, הקהילתי והלאומי שלנו. שבר שמתחבר גם לשברים מהעבר שחוו דורות קודמים, שברים אישיים ושברים של דאגה לילדים שגדלים במציאות כזו קשה. היום המתמשך והבלתי נגמר של ה7 באוקטובר, מציף את כולם וגם אם מנסים להתקדם, לא חסרים טריגרים שמחזירים אליו.
השבת הנוראית היתה קשה באופקים. תרחישי בלהות קרו ברחובות שכונה אחת ועובדי הרשות שרבים מהם, כבר בשעות הראשונות בשבת ובראשון, עזבו את המשפחות שלהם והגיעו ל’מילואים’ בחמ”ל העירוני, סוחבים עד היום את הדילמה של בית – עבודה בסיטואציה הקשה הזאת ואת הטראומה ממה שנאלצו להתמודד איתו בעבודה וגם בבית.
ובתוך זה אופקים רוצה להתקדם. לדבר ולהראות התפתחות ולא סימנים של טבח. להראות שאופקים היא עיר של אנשים, עיר של גיבורים שעוברת מעיירת פיתוח להיות עיר מתפתחת.
אם לשפוט לפי המדגם המייצג שהיה במסע, אז העיר בכיוון מעולה.

אופקים 1 הפכו לקבוצה שמעיזה ביחד, שמדברת על חלומות וכשלונות. שמבשלת שפע ונדיבות. גם אם היו רגעים מאתגרים הם הפכו למכוננים. השיא מבחינתי היה היומן הויזאולי. הבאתי ערכות להכנת יומנים ולא היה לי מושג איך זה יתקבל. זה היה וואו. כמעט כולם הכינו יומנים אישיים. הנשים כולן נכנסו לעבודת היומן והשקיעו בזה כל רגע פנוי. התחושות והמחשבות והתובנות והרוגע שזה אפשר היו קסם אמיתי.
לסיכום המסע ביקשנו מכל משתתפ.ת לבחור תמונה אחת.
התמונה שלי היא שאני מגיעה לחדר קבוצות באתר, בערב, ומוצאת את כל נשות הקבוצה יושבות ועובדות בלעדי על היומנים שלהן בריכוז גבוה ויצירתיות מפעימה. קסם החיבור האנושי וקסם האומנות ביחד. אלו, ובכלל המסע והקשר עם הקבוצה, הם רגעים שממלאים אותי משמעות.

והגיוס. הו הגיוס. קשה לי כל כך. עובדת על לשחרר ולנתק את הדאגה, התסכול וחוסר ההסכמות שיש לי ולהיות האמא שתומכת בבן שלה. זה קשוח מאוד ודורש תזכורות יומיומיות. ההתחלה בבקום היתה קשוחה וצפופה מדי וההיפך ממעוררת אמון בצבא ובחייל. ואני מתאפקת לא לומר על זה את כל מה שאני חושבת ואת כל הפחדים והיאוש שזה מעורר בי. מדחיקה ומקווה לטוב, אפילו שהשנתיים האחרונות הראו לנו שזו ממש לא הדרך הנכונה. לא מוצאת כרגע דרך אחרת.

תמוז במסע שלה להתאקלמות בגליל העליון. יש לי תחושה ממש טובה לגבי זה וסומכת עליה לגמרי. יש לה דירה נעימה ולימודים מענינים ברובם. היא עושה צעדים להתמקמות חברתית ומחפשת עבודה. כייף לה (רוב הזמן) ואני ממש מרגישה שהיא במקום הנכון לה. בשבת שעברה, התפנקנו אצלה לארוחת ערב ולינה משפחתית. הספקנו גם להיות בזומו של כפר גלעדי ובנחל שעובר ממש קרוב לבית.

התואר מבר אילן הגיע עם תעודת הצטיינות. לא ידעתי שהציונים שלי מספיקים להצטיינות, נעים לגלות שכן. מדי פעם אני מנסה לחשוב מה אספתי איתי מהתואר הזה. ותוך כדי גם מתלבטת לגבי הלימודים הבאים. FOMO הלימודים שלי ממשיך לנשוף בעורפי. אני באמת מאוד אוהבת ללמוד, רק בודקת עם עצמי שאולי עצירה היא נכונה. עצירה של חומרים שמגיעים מבחוץ ואצירה וסידור של מה שכבר יש בפנים.

יש עוד הרבה, אבל עושה כבר סנד לפוסט שנכתב כבר כמה שבועות וכדאי שיצא כבר לאור.
ושוב תקלת התמונות. מעלה בלעדיהן למרות שמבאס כי יש תמונות שוות מגאורגיה ומלונדון.