יומן מלחמה מתמשך

איראן 2.

ימים ראשונים:
המציאות בוערת. שוב. תקיפות באיראן ומאיראן. אמריקה עם הראש הכתום המוטרף שלה, חמינאי מת ומי יודע מה יהיה. אולי העולם איבד שוב את דרכו ומלחמת גוג ומגוג המתמשכת מעלה עוד הילוך ואולי יום אחד משהו ירגע ותבוא איזו תקופה רגועה יחסית.
איפה העולם שחשבתי שאני חיה בו? קפיטליסטי ומורכב אבל גם כזה שהולך לכיוון רוחני ויחסית ליברלי, שיש בו מקום לכמה ערכים אנושיים ובחלקו מבוסס היגיון ודאגה אנושית. עולם שהולך למקום בו הקפיטליזם ירגע קצת ונקנה ונזרוק פחות ותהיה בנו יותר חמלה וראיית האחר… ומערכות שמיטיבות עם אנשים…
חנוך לוין אמר שיש בישראל שלוש עונות: קיץ, חורף ומלחמה. בשנים האחרונות המלחמות הן מצב קיומי בחורף, בקיץ, בסתיו ובאביב. בכל ההיבטים והמישורים. ואולי לא רק בשנים האחרונות.

יש מי ששורים באוירת חסד, שחושבים שאנחנו עושים עם עצמנו ועם העולם הרבה טוב ושזו זכות גדולה. מתלהבים מביצועי חייל האויר והצבא, מהשת”פ עם האמריקאים ובכלל. אמנם אני כבר מבינה ולא מתווכחת עם המציאות של  מלחמות בעולם ושלא ניתן לשנות או לתקן את זה, מבינה שיש רוע בעולם ושצריך להתמודד מולו גם בכוח ושההיסטוריה מלמדת שמלחמות הן בלתי נמנעות, חלק מהחיים האנושיים. אבל כמה אפשר להאמין לסיפורים ולא להבין שמשחקים לנו בתודעה. כל ההבטחות חסרות הבסיס כמו שהסרנו את האיום האיראני לדורות קדימה…הניצחון המוחלט…אגו ואינטרסים צרים על חשבוננו.
אנגלמייר הפיץ גלויה של אישה מכווצת על ספה בטהרן ואישה מכווצת על ספה בתל אביב. שתיהן בדיוק באותה תנוחה והטילים מעליהן. מתי יתנו לנשים שפוית ולגברים שיש להם לב לנהל את העולם? או שאולי הAI יביא פתרונות אחרים לניהול. העולם יתנהל במסגרות אחרות שאנחנו כרגע לא מכירים, ואז השאלה המפחידה מה יהיה ברגע שהכוח יופקד בידי מכונות?

שבועיים וחצי בתוך הלחימה:
בתוך כל זה היה לנו זמן בית נעים. מתן היה כמעט שבועיים בבית, תמוז הגיעה מקרית שמונה והרווחנו זמן משפחתי איכותי. בישולים, ארוחות משותפות, צפייה בתוכניות ביחד, ארגון הממד. ולמרות זה סבלנותי תמה, מיכל הדלק הנפשי מרוקן ויש לי מעט כוחות לגמישות הנדרשת למצב. מעבר לפחד וליאוש הנורא מזה שמלחמה הופכת להיות השגרה שלנו, שוב אני בסולמות וחבלים מקצועי שבכל מתקפה כזו מגלגלת אותי כלפי למטה ומסמנת את הטיפוס המאומץ שידרש בעקבות הגלישה וזו באמת הצרה הכי קטנה כרגע. מרגישה שהפעם אין לי מוטיבציה להתרגש מזה ויש לי יכולת לקבל את המצב בהשלמה. זה מה שקורה כרגע. מדי פעם אוספת כוחות לפעול ולעשות, זה מניב פירות ונותן משמעות ובמקביל לומדת להנות מהחופש הכפוי.

שלושה שבועות:
כבר שלושה שבועות של מלחמה וכל מה שבא לי זה לצרוח דייייייייייייייייייי כזה שלא נגמר עד שלא נגמר. נמאס לי להסביר לעצמי את מה שקורה. שונאת לפחד ולהתנהל מתוך הפחד. מתוסכלת שאני מתכופפת מול המציאות ולא מנסה להשפיע ועל זה שאפילו משתפת פעולה. כשיש לי שלוחה פעילה בצבא ההגנה ועוד אחת שעסוקה בכושר קרבי לקראת, עוד יותר מסובך להסביר לעצמי את העובדה שאני תומכת בפועל בתפיסות הלוחמניות.
לשם התיעוד אני כותבת על האזעקות והכניסות לממד לאורך כל שעות היום והלילה. על הנפגעים, הרוגים בבית שמש, בתל אביב, ברמת גן ובמרכז. עוד ועוד משפחות שכולות. פגיעות קשות ברכוש ובתשתיות, נזקים שיקח שנים לתקן אם בכלל. התרעות שמקפיצות את כל הגוף, אזעקות שאפילו יודעים שהן מגיעות הן עדיין מבהילות נורא, שידורי חדשות אינסופיים עם פרשנים שמברברים את עצמם לדעת, שאני לא רואה בכלל ולא יודעת מה הם חושבים או אומרים. מילואים וצווי שמונה שוב, יותר מדי זמן ברשתות החברתיות, מערכת חינוך שהושבתה, בלתי פורמלי שלא פעיל, טיולי פסח שבוטלו, המסע לפולין של נועם שלא יהיה. אנשי הצפון שרק התחילו לנסות להתמקם חזרה וקבלו תזכורת כואבת ופעילה למצבם המורכב, חיים של אנשים שמשתנים, אנשים שהעשייה שלהם נעצרה בפתאומיות, צעירים שלא מצליחים להתחיל את החיים. מי יודע איך נחגוג את פסח שמתקרב.
הפוליטקאים שגוררים אותנו למלחמות אינסוף ולא סופרים אף אחד מאתנו. מיליוני אנשים שסובלים עד הניצחון המוחלט. נראה לי שהטמטום האנושי ומלחמות האגו כבר ניצחו אותנו, אבל כמו שאמא שלי אומרת, ההיסטוריה תשפוט אותם ותראה להם מה זה…
ההתרגלות והנירמול הפסיכי של המצב. מרגישה חלק ממי שנותנים למציאות הרעה להתקיים בלי לעמוד מולה. עוד לא מוצאת כוחות לחזור להפגנות ולקחת חלק בארגונים פעילים. מרגישה משובללת. מדי פעם מגיחה עם יוזמה קטנה ואז פורשת לאסיפת כוחות מחודשת.

בין לבין, נסיעות אומץ דרומה וצפונה וגם לתל אביב ולירושלים. מתקשה להרגיש כלואה, חייבת אויר ואנשים וטבע ותרבות. נסיעה לזמרת למפגש ראשון בארץ. נסיעות להורים לתת ולקבל חיבוק, הרגשה פריוולגית של לגור בבית עם ממד, בעיר שלא מעניינת את האיראנים ולא היו בה נפילות, בנתיים.
נסיעות לקיבוץ שנמצא ברגעי השיא שלו בשנה, כשהירוק והפריחה מכסים על ההזנחה. חילוצים של מתן מאשדוד ומראשון בין התרעות ואזעקה אחת גם בדרך. גם כמה רגעים בים, על טיילת ריקה מאנשים ברוח איימים שמנקה לי את הצ’אקרות. מציאות שקשה להסביר. והכי מפתיע, איך ימים עוברים גם כשעושים בהם מעט מאוד. התחלתי להתאמן בחדר כושר ומתמידה ביוגה…הלוואי שאשרוד ואתמיד.

חודש ללחימה הנוכחית:
מזכירה לעצמי שתקווה זו עבודה. מסביב רצים טקסטים על התקווה כפועל ולא כמצב. נוסעת לתל אביב ליום איוורור עם שמרית. לא מתכננות כלום וזורמות בתנועה. הולכות לאורך עמוד השדרה של העיר מהמרכז דרומה. אזורים סגורים, בנין שנעלם לפני כמה ימים ובנינים שכנים מטולטלים. התראות ומקלטים ציבוריים ואזורים של חנויות ובתי קפה שמתקיימים כאילו בכמה ייקומים מקבילים. בין נזקי הטילים ותהומות הלחץ אנחנו מקיימים חיים. אנשים מחייכים, אוכלים ושותים,  מתרגלים ומנרמלים את הכל, גם את זה. אולי זו בכלל מלחמה על השפיות.
קניתי לי עט נובע, פינוק לכתיבת בוקר שאני מנסה להכניס לשגרה ולא מצליחה להתמיד. מדי פעם נוסעת לשאוף אויר ולהרגיש את הטבע, שוב תחושה שהעיר לעיתים חונקת אותי ולעיתים רק בה אפשר לנשום. בין לבין שוקעת בקריאת ספרי מלחמה. שושן הרן על חייה וחוויות השבי שעברה, אביבה סיגל גם. שתי נשים מעוררות השראה ותקווה. וצללתי גם ל’זמיר’ ספר על צרפת במלחמת העולם השניה. מצאתי לעצמי אסקפיזם…אי אפשר באמת כנראה.

וגם מהחיים שלפני ה28.2.26:
קרו לא מעט דברים בחודשים האחרונים. מסע לקפריסין עם קבוצה ממושב זמרת מהעוטף. מסע משמעותי למשתתפים וגם לי. היו לי בו שיעורים חשובים על ההנחייה שלי ועל הביטחון שלי בעצמי, דברים שמקווה שאדע ואשכיל ליישם. ההזדמנות הזו במסעות, להיות חלק מחוויה שמשנה תפיסות אצל המשתתפים ומאפשרת להם גילויים אישיים חדשים זו זכות גדולה ומרגשת.

היו גם תערוכות שהספקתי לראות. אחת במוזיאון פתח תקווה ואחת במוזיאון אגם בראשון. אומללות נשגבת בפ”ת, תערוכה מעוררת מחשבה שמתוארת “כעדות רגשית ופוליטית למציאות חדורת קונפליקט, לא כתגובה לעולם אלא תוך שיקוף פנימי של מצב תודעתי חרד ומנותק, לפרקים גם מאושר. גם ברגעי השפל תתכן לפעמים גם התעלות…העולם מתהפך והאמנות נותרת, לא כעוגן אלא כלחישה, לא כהסבר אלא כשאלה, לא כפתרון אלא כמרחב, שבו אפשר, ולו לרגע, לנשום”
בין האזעקות נזכרתי בתערוכה שראיתי בינואר וחזרתי להביט בתמונות שמזל שצילמתי שם, ראיתי שוב את השם “אומללות נשגבת” ואת העבודות שהשאירו עלי רושם. שם ששולח לחפש את היופי והנשגב בתוך השפל של המצב מזכיר שגם בשבר יש יופי וגם באומללות כנראה עשויה להיות נחמה.
עבודה שנכחה במבואה של התערוכה, היא ציור של קארל הנדל, שצוירה ב1976 בניו יורק. זה רישום מדויק להפליא של טקסט גדול, בו האמן שואל את אביו שאלות או כותב לו שאלות שהיה רוצה לשאול אותו. שאלות אישיות שקשורות ליחסים שלהם ליחסים בין ההורים שלו ושאלות כלליות לגבי היהדות שלו והעולם בכלל. כמה פעמים אנחנו עוצרים לשאול את עצמנו ואת ההורים שלנו שאלות כאלה אישיות?
אדם יקוטאלי, מציג צילומי צלקות של תושבי הארץ שלנו. צלקת לא ניתנת למחיקה אבל היא גם סמל להחלמה. היה כאן פצע ונשארה רק צלקת. היתה גם עבודת קיר גדולה עשויה מסיכות ראש שחורות פשוטות, שהופכות כשהן תקועות בקיר, להיות עבודה דוקרת מצד אחד ורבת יופי מצד שני. ועוד כמה רישומים מרשימים מאוד של קארל הנדל שמצייר סצנות מאירועי האביב הערבי. היה באמת הרבה יופי, כישרון, כאב וחוכמה בתערוכה הזאת. היא מציגה עד אמצע מאי.

ותערוכה נוספת שאי אפשר לא להזכיר. עדות מקומית. תמצית של מה שקרה לנו בשנה שעברה. חטופים שחזרו, הפגנות, הילולות, פצועים, עזה, לבנון. אלוהים ואלוהימה שישמרו. כמה תמונות שעכשיו עולות לי: אדם שיושב בחדר המדרגות מתגונן מהטילים, סרטון על עזה, משפחה שמקיימת חיים בבית הדסה בחברון, טקסים דתיים, הפגנות סוערות ואחד גדי מוזס בשדה תפוחי אדמה ירוק.

כנס דרג מתנדב של הצופים באילת. זהות, ערכים ופעולה. מילים גדולות שקשה לפרוט אותם לפעולות בשטח. אלי שערבי בפתיחה. הרצאה קשה שמכה בפנים את המציאות שלנו. שואת העוטף הבלתי נתפסת ובלתי נסלחת הסבל הנוראי שאנשים עברו ועוברים. אסף ליברמן עם הרצאה מענינת על ישראלית ודמוקרטית והטענה שלו שהן לא סותרות אחת את השניה. לדבריו, יש אתגרים ובעיות אבל אין סתירה. מדינת היהודים ולא מדינת היהדות. אני לא בטוחה שאני מסכימה איתו.
בערב שישי, הרצאה סיפורית של הרב בני לאו על נושא האמון, מספר סיפורים על חיוו ועל גישורים שעושה במסגרת התפקידים שלו. סופר מעניין. והדרך לאילת שמזכירה כמה אני אוהבת את המדבר והערבה.

לימודים חדשים על גישור מבוסס משמעות. גישת הלוגותרפיה של ויקטור פרנקל. בגדול, פרויד עסק בדחפים האנושיים, אדלר דבר על השייכות ופרנקל בחן גם בפועל באופן מעמיק מדי, בניסוי אנושי אישי נוראי באושוויץ, את תחום המשמעות כמעצב האישיות וההתנהגות של האדם. כל הענין של אם יש את הלמה יהיה את האיך והבחירה שיש לנו איך להגיב למציאות שסביבנו. היה קורס קצר מעורר מחשבה על איך להשתמש בתפיסות המשמעות בגישור, בהתערבות ביחסים בין בני אדם. איך להפנות את תשומת ליבם, באמצעות שאלות מנחות בעיקר, למשמעות האמיתית ולערכים שמסתתרים מאחורי הכעסים.
מאמינה בזה מאוד, ורוצה לקוות שזה יכול לעזור לאנשים, למרות שרואה בפועל שאנחנו כועסים, סובלים או פגועים בעוצמות גבוהות, היכולת להצליח להתרומם מעל ולחשוב על המשמעות, היא די נדירה מצד אחד ומצד שני אנשים הצליחו ומצליחים לשרוד בעזרת התפיסות האלה או נגזרות שלהן את השואה, את השבי בעזה, את האבדנים הכואבים, את החזרה ממילואים וכל שאר פלאי העולם הזה.
הפוסט נכתב לאורך ימים רבים ועכשיו אנחנו בעיצומם של הימים הנוראיים של מלחמה, פסח, ימי הזיכרון והעצמאות. כל סיפורי ההצלה והגבורה שאמורים להסביר לנו למה אנחנו פה ולמה אנחנו נלחמים כל הזמן וכמה חזקים אנחנו. ואיכשהו מול המציאות ותודעת הגבורה הרבה דברים מרגישים חסרי משמעות.

בגינה הקהילתית שע”ש נועה מרציאנו, ברחוב שלנו. קיימנו טקס זיכרון קהילתי זו הפעם השלישית. היה אירוע מרגש מאוד. היכולת להיות ביחד מול השכול והעצב ולהשתתף בעשייה קהילתית עוצמתית כזו, היא זכות גדולה. אירוע של יותר מ300 אנשים שלקחו חלק והכל בעשייה של כוחות מקומיים. אבי ועדי ההורים של נועה, הם אנשים עם יכולות חברתיות מפעימות, שמעורר השראה לראות איך לצד הכאב שלהם מצליחים לראות אנשים וכאבים אחרים. וכמו שלאה שבת שרה את השיר שהוכרז כשיר של נועה באירועי הגינה:
“לא בגלל הכח
רק בגלל הרוח
הנושבת בגבי.

רק בגלל הרוח
בתוכי, במוחי, בנשמתי
רק בגלל הרוח
בתוכי, בדמי, בנשמתי”

 

יצא פוסט ארוך ומפותל, כאלה הם החיים עכשיו.
*תמונות יתווספו כשנצליח (דותן 🙂 ), לפצח את הבעיה.