לא מאמינה במלחמות

פתאום נזכרת שלא כתבתי מזמן, פותחת פוסט חדש כשעוד נופלים טילים ואין לי מושג מאיפה להתחיל. כאוטי זו מחמאה למצב ואולי תיכף יפול כאן טיל או בכלל פצצת אטום. נסיונות להבין את עצמי או את העולם שמסביב נראים במקרה הטוב פאטטים. עובדת קצת ביומן הויזואלי שלי, מרגישה שהחיבור עם הדף והצבע עושה לי טוב. רואה איורים של נעמה בנזימן בסדרה מרגשת על בית ומציירת בהשראתה. איזה עולם איזה עולם….רוצה לברוח ורוצה להשאר.

ההרס והכאב מסביב בלתי נתפשים, הגמישות שנדרשת כדי להסתגל למצב כבר בלתי אפשרית ובאופן מפתיע עדיין אפשרית. יש בנו יכולת התאמה והתמודדות גבוהות, אנחנו יודעים את זה ועדיין מה רוצים מאתנו?? ייאוש.

אני לא מאמינה במלחמות. מבינה שהם יכולות לשנות תפיסות וסדרי עולם ושזו הדרך העיקרית שהאנושות מכירה ולצערנו גם מוקירה. כנראה אין עדיין בשלות לאלטרניטיבות אחרות ונאלץ להתמודד עם העובדה שאנחנו פסיק בהיסטוריה, בהיסטוריה של המלחמות ושנהיה מקסימום פרק או רק משפט או איזכור בתיאורי ויקיפדיה העתידית על מה שקורה כאן בתקופה הזאת ולאן זה לקח את העולם. למקום טוב יותר של חמלה והבנה ופחות לאומיות ודת או ליותר גרוע.

דורו, הבחורה הגרמניה שפגשנו בקיץ ליד פרנקפורט כותבת לי (תרגום באדיבות גוגל ועריכה קלה) :
“אורית יקרה, אני חושבת עלייך מדי פעם, ותוהה מה שלומך. טוב לשמוע שאת אישית בטוחה יחסית. קשה לי לדמיין איך אפשר לחיות חיים בנסיבות הנוכחיות של המצב בכל הגבולות באזור.
אני לא יכולה לשפוט את המצב הנוכחי עד לפרטים הקטנים. אבל אני משוכנעת שכל ההרס וההרג בכל המקומות הם רעים ורעים מצד מי שמבצע אותם. יש שמות רבים שאני יכולה למנות…
וההחלטות וההצהרות הלא יציבות של מר ט.(טראמפ) מחו”ל לא עוזרות בכך כלל. אני מסכימה איתך לחלוטין לגבי הרעיון שלנו משנה שעברה לגבי כמה גרוע היה המצב – ושהוא החמיר משמעותית מאז. לפעמים אני מרגישה כמו הארנבת שיושבת מול הנחש, לא מסוגלת לזוז. למרות שיש לי הרבה אנרגיה, אני לא רואה שום פעולה אמיתית אפשרית מצידי כרגע. מלבד דיון ודיבור על האנושות בכל פעם שיש מצב שבו אני חושבת שזה הגיוני.
איך את מצליחה לשרוד את כל זה רגשית??”

אני לא יודעת איך אני מצליחה לשרוד את זה רגשית. הפעם גם ממש לא בטוחה שאני מצליחה. היכולת להפריד ולנתק את מה שקורה בבית שלי המשפחתי והפנימי למה שקורה בחוץ מסביבי הולכת ונשחקת. כבר הכל מתערבב ומאיים לקרוס עלי. התמונות של הבנינים והבתים ההרוסים. הבוקר של הפגיעה בבנין בבאר שבע ונסיונות החילוץ של אנשים וגופות מהממ”דים שלו. המכוניות שנראות כמו חניון בגיהנום. ההרס בבת ים, רמת גן, פתח תקווה ותל אביב שלא לדבר על עזה וטהרן. המחשבה על אנשים שבין רגע התמוטטו להם החיים ונהרס להם הבית. פוסט של מיכל גבע, שעבדנו ביחד בחירייה, על הבית של ההורים שלה. אבא שלה הוא האמן ציבי גבע והבית שלהם ברמת אביב נהרס. לכאורה אם אין פגיעות בנפש אז זה לא נורא. אבל בית שלם על כל מה שהוא מכיל. כל הרהיטים, הכלים, הזכרונות, הבגדים, האומנות וזה מפחיד מאוד. פוסטים של שרון קרני שהבית שלה ‘רק’ נפגע מהדף וקירות נפלו וחלונות נופצו ודלתות התעקמו ותשתיות של הבנין נגנבו על ידי גנבי מתכות. אלוהימה.

היו פה חתיכת 12 ימים של מלחמה. מלחמה בתוך מלחמות. בפועל טילים, התראות מבהילות, אזעקות, הרוגים, פצועים, הרס ויאוש. ומול הרע המוחלט הזה היו שעות בית שמחות של כולם בבית ופחות עסוקים. וחברים של הילדים וימי הולדת 24 ו-19. אוכל וזמני ביחד בממד וגם בסלון. רק שההפרדות בין הפנים לחוץ הולכות ונהיות בלתי אפשריות.

וההתכתבות עם דורו הגרמניה, ממשיכה. והיא כותבת לי –
“ממה שאנחנו שומעים כאן, הפסקת האש בתוקף. האם זה נכון גם מנקודת מבטך מבפנים? הדבר הבא שדרוש בדחיפות הוא הפסקת אש בעזה. אני בקושי יכולה לשאת את החדשות האכזריות, התמונות והסרטונים על אנשים שמורעבים ונורים במכוון. אין מילים לתאר את זה.
כבר כמה שבועות אני בקשר עם אישה צעירה מעזה. היא גם מציירת למען יציבות רגשית – עם ההבדל שאין לה חומרי ציור למיטב הבנתי.
כשיצרת איתי קשר שוב, בהתחלה תהיתי איך זה יהיה להיות בקשר עם שתיכן. בינתיים אני חושבת שאין סתירה בכך, בידיעה ששתיכן מכירות באנושויות כאחד הערכים העליונים ביותר. ואני מאמינה בכל ליבי שהניסיון לדבר ולהקשיב באמת הוא אחד משורשי ההבנה והשלום.”
הלוואי שהייתי יכולה להכנס לאוטו ולנסוע לפאטימה עם חומרי יצירה…

מנסה בכל זאת למצוא קצת אופטימיות, דרך אומנות. אז מצאתי זמן לצייר ולמלא דפים ביומן הויזואלי, מה שממש עזר לי ומילא קצת את ליבי. כמה רגעים לפני גם הייתי ביריד צבע טרי בתל אביב, שהיה עמוס ומציף מדי, אבל היו בו פנינים של יצירה מעוררת השראה. וסיור בדרום תל אביב בגלריה בארי בבית רומנו, עם תערוכה של חגי פרגו שמחבר הווה ועתיד ומראה כמה ההיסטוריה וההיסטריה חוזרות, בגלריה ברוורמן עם תערוכה של רונית ברנגה שעובדת בקרמיקה ויוצרת דמויות ריאליסטיות ונוגעות בצורה שלא תיאמן ובסוף הבית של אורי ליפשיץ שהבן שלו מתחזק את הבנין ואת האוסף ומספר את הסיפור של האמן הבועט שהיה ליפשיץ. סיימתי את הסיור בסיבוב קצר בתחנה המרכזית החדשה, בקניה של הפתעות לשלוחן היומהולת של תמוז. עכשיו יש שם מקלט איזורי, מפתיע איך כניסה לבנין ההזוי הזה היא כניסה ליקום אחר. שנראה שמתקיימים בו חוקים ותכונות אחרות ממה שקורה מסביבו.

הטלטלות במציאות בין מצבי קיצון מגוונים, מביאות איתן תנודות חדות במישור המקצועי שלי. מתמודדת עם זה כבר כמה שנים ויודעת לזהות כמה זה משפיע עלי. הפעם הרגשתי שמיכל הכוחות שלי לפעול במציאות כל כך כאוטית ואכזרית כמעט רייק. תחושה כי הפעם כלו כוחותי. נסיעה לגאורגיה עם קבוצה מאופקים נדחתה למועד לא ידוע. העבודה בנתיבות הואטה מאוד תוך כדי התנגשות בהתנגדויות. גם בגזר הכל נעצר עד יעבור זעם. בצופים נדחה מחנה הקיץ ונאסרה כל התכנסות של חניכים, ככה שהפעולות עברו לזום עד שעבר הזעם. בתוך זה הלבד של העצמאות, מה שהיה לי הכי חזק הפעם היא התחושה שכספקית חיצונית זה לא ממש מעניין מישהו אם קשה לי גם. אני תפקידי להיות רגישה וקשובה מול הלקוחות ומול האתגרים שלהם ואין הדדיות.
תקופות כאלה מעצימות את הלבד של העצמאות, זו ששוב מוכיחה שיש לה הרבה יתרונות ויש לה גם חסרונות.
מנסה לקדם משימות וגם נותנת לעצמי את הלגיטמציה להוריד את הראש עד יעבור קצת מהזעם הנוכחי.