במהלך אוגוסט האיום הזה שעבר על כוחותינו, ידעתי, ידיעה ברורה שעוד רגע תהיה שגרה והשיא תעזור. המכולה תגיע, הבנים יתחילו בית ספר, תמוז תתמקם בשנת שירות, אני אתחיל לעבוד, דותן ימשיך לעבוד.
הרגשתי וראיתי את זה, מעבר לפינה, מעבר לשבועות המתמשכים של חודש שאתגר לנו את הצורה. גם הבנתי סופית שמעברים זה פשוט דבר לא פשוט. הזכרתי לעצמי שהם עוברים והשתדלתי לנשום עמוק. ואז הגיע ספטמבר, שאפילו המכולה הגיעה לכבודו והבית הפך בית והיום יום הפך עמוס.
ועל אף החום והזיעה, הצלחתי לדמיין רוחות טובות של שגרה והתמקמות קרירה לצד האוירה המהבילה ששררה כאן. להרגיש את האור של קצה המנהרה. אז מעברים מסתבר, לא מסתיימים תוך חודש אחד ויש להם נגזרות וגרורות, כאלה שאולי סוחבים לעוד כמה שנים טובות ולשריטות של החיים.
אז לסיכום, בסך הכל רוב הזמן בטוב ומקועקעים ולפעמים פחות…
פרק המסע שלנו אולי יסתיים באופן כלשהו אבל אני מבינה שרוצה וחייבת לעצמי למצוא את הדרך להמשיך לכתוב. לבחון את נקודות המבט שלי גם מפה. לבסס את כלי הכתיבה כחלק משמעותי ורציף בחיים שלי. מסוג הדברים שאחרי שמגלים כבר לא מוותרים עליהם (אני מקווה). המשימה היא למצוא גם פה, כחלק ממסע החיים, את הרגעים שאני רוצה לתעד, את התחושות. התמונות, אולי, יהיו פחות מנצנצות ומסעירות, אבל הן יהיו ואני אכתוב אותן ולא אוותר גם אם זה יהיה קשה. מנסחת הבטחה לעצמי…אולי זו הדרך להתחייב.
בן העשר, חוזר ומתרגל לבית הספר הדמוקרטי. יש לו כל יום כמה הגיגים חביבים על המציאות כאן. מהיום הראשון שהיה בשוק מילדים שמשחקים בכדור בכיתה, אחכ מהאפשרות לשחק כדורגל במשך היום בלי גבולות תחומים, של רבע שעה הפסקה. ממרכז “אני כאן” שלא הבין על מה הוא. ואז חזר לספר בהתרגשות שלומדים בו להיות חבר טוב של עצמך, אמן! וגם מזה שלא מרגיש חדש. מה עוד הפליאו אותו? שבשיעור אומנות כל אחד יצר משהו אחר…מה שנקרא…אלוהימה…
ביום הרביעי כבר העיז להתלונן ששלושה שיעורים ברצף זה ממש מעייף…הילד שטחן 7 שעות לימוד ביום.
הבר מצווה שלנו פחות משתף, אבל מתמודד יותר לעומק עם הגאפ של ההבדלים הגדולים בין שם לפה. בכיתה קוראים ספר שבארהב קראו בכיתה ה’, אין שיעורי בית, המתמטיקה בנתיים קלה, לאנגלית עוד לא מצאנו פתרונות ועוד לא מרגישים פערים בעברית ובתורה. צריך להתמודד עם סדר יום אחר וקודים חברתיים קצת אחרים. אתגר.
ואני, שהייתי סופר סקרנית לדעת איך ארגיש לחזור למקורות. להכנס בשערי בית ספר, לחזור לעבודה. כאילו כלום (מממ בערך…). אז היו רגעים אחדים של התרגשות שהפכו מהר מאוד לרגעים של שגרה, להתקעקעות בתחושת הבית עד שכמעט שכחנו שבכלל לא היינו כאן איזו תקופה. כמה מהר שיגרה מצליחה להתנפל עליך. ואיך אחרי שבועות של חוסר, אני יודעת להעריך בית ושיגרה עוד הרבה יותר. ובבית ספר, להעריך את זה שאנשים זוכרים ומתרגשים. להעריך מקום שהוא לא מושלם אבל הוא מקום של לב ענק, אהבה וגם מחשבה. להעריך את תחושת השייכות למקום הזה, לאנשים שחווים איתנו את הילדים גדלים, ששמחים ומתרגשים לקראתם. להרגיש חלק בתוכו. לא זר, לא מוזר, לא מסומנת כ.., לא זו שלא מבינה ולא מכירה. שווה בין שווים ודי רגילה.
במחוזות השנת שירות זו התמודדות אחרת. תהליך של לשחרר. יום אחד, שניסיתי להתכונן אליו כמה חודשים טובים, קמה הילדה שלי, מארגנת תיק די גדול ונוסעת לקומונה החדשה והיא כבר קצת פחות שלי וקצת יותר שלה. ובגוף אני מבינה. בראש זה עוד לא ממש נקלט. ובנתיים היא סופר מרוצה ועסוקה במובן הטוב של המילה. והבית מרגיש חסר והמדיח די רייק בסופו של יום, אבל הלב משתדל להרגיש מלא.
אז הקשיים קיימים. ומי ש’לא מרגיש חדש’ – מדי פעם כן מרגיש ואז קשה לכולם. וגם אני עוד לא עד הסוף משומנת. ועוד לא קשרנו את כל השורשים חזרה. יש כמה מהם שהפכו רופפים, שמבינה שכבר לא יקשרו חזרה. וקשרים שעשינו שם, שחלקם ישרדו ורבים מהם כבר התנתקו. ויש ברשימה עוד כמה ויים חסרים ליד משימות בירוקרטיות מעיקות. ואיזה אושר לנסוע פעמיים בשבוע למדבר, כדי לעבוד ולנקות את הצ’קרות מול נחל צין ונחל דימונה – הנוף הצהוב שאין לו מתחרים בעיני! ולהיות כאן עם ובשביל המשפחה, גם זה לא מובן מאליו.
ושואלת את עצמי לגבי הגעגוע. בוחנת את התחושות ומנסה לבדוק אם הבשילו? ולכדי מה? רוב הזמן שומרת פסון ומצליחה להיות נטו בכאן ועכשיו. ופתאום שכותבת לחברה תוכנית לארבעה ימים במנהטן וכמה יש לראות ולהספיק ושמה לב כמה אני כבר לא מעודכנת בקשר לתערוכות שמוצגות עכשיו. אז הוא מרים את הראש, הגעגוע, ומזכיר לי כמה רחוקה אמריקה והחיים בה וזה שהיינו שם. הסתיו שצובע אותה עכשיו, המרחבים הירוקים, ההכנות להלוואין, הנסיעה על הגשר וימים בעיר המופלאה. ומזכירה לעצמי שלא רוצה להשוות ולא להכנס לנוסטלגיות דביקות, כי אין טעם. ובתכלס, אין לי כח עכשיו לטיסה. ועוד מעט גם פה יהיה סתיו (אולי…סוג של…) ובערב כבר די קריר…ואני – אני כאן. ושמחה עם זה ומודה על זה.