נחיתה

כבר שלושה שבועות בארץ. חזרנו הביתה. התחושה לפעמים מרגישה לי כמו המכה המטלטלת שחוטפים במטוס בזמן הנחיתה עם הלחץ באזניים וההדף בגוף. תחושה של נסיעה בקצב מהיר עד לעצירה סופית. חושבת שזו ההגדרה למה שאני מרגישה. בנחיתה מטיסה ארוכה שכזו, של התכוננות והכנות לחזרה לארץ, מגיע הרגע שמרגישים את החבטה הזאת ומבינים שזהו, נגמר, אנחנו כאן. ומאז אני בתחושה של נסיעה מהירה, מלחיצה לפרקים, עמוסה מאוד. האטה לקראת עצירה עד לירידה מהמסע והתאפסות על שגרה מקועקעת. אפשר לומר שפשוט מרגישה את ההשתפשפות על האספלט החם. אייייייייי.

והמצב, ושלומנו, ומה קורה, ואיך לחזור, ואיך היה, כל אלו מתגלים ככל מני רבדים של מה שקורה ומה שכל אחד מאתנו מספר לעצמו על זה. מספר ומתמודד או לא מתמודד. והקושי מבחינתי הפעם, הוא לופת. שלושה שבועות שכל יום מרגיש כמו חודש בערך. מרגישה שזה החלק הכי מטלטל של המסע הזה, הנחיתה. אולי כי זה הסוף, אולי כי זה לסגור תקופה ולהניע התחלה של חדשה, אולי כי יש בזה ריגושים מסוג אחד ולא האחר ואולי כי פשוט ככה זה מרגיש וזהו.

מכריחה את עצמי לשבת לכתוב, יודעת שכלי הכתיבה הוא משמעותי עבורי. מאפשר למחשבות ולרגשות ללבוש צורה כמעט פיזית, להתבהר. לנסות לזהות דרכה, דרך הכתיבה, מחשבות מעכבות. לאמן את שרירי הגמישות המחשבתית שמאפשרים לי להבין את העולם טוב יותר וגם להתנהל בו בקלות יותר. מן תקופה שדורשת ומאפשרת לעצב מחדש הרבה דברים בחיים שלנו, מצד אחד מלחיץ מאוד ומצד שני רואה את ההזדמנות ומצד שלישי זה כל כך מעייף ומאתגר. בחיי.  ומצד רביעי, יודעת שהתשובה היא נשימה עמוקה וארוכה מאוד עד יעבור זעם ודברים יתחילו להכנס למסלול פחות או יותר. ויודעת גם שיש להקפיד גם על נשימות תוך כדי התנועה. משימה.

מעל לכל שמחה שאין רגע של צער או התלבטות לגבי סיום המסע שלנו. התחושה החזקה של החזרה הביתה ברורה לכולנו. והיא עוטפת בביטחון שזו הדרך. לא קלה, הדרך, אבל אנחנו על המסלול המדויק שלנו. ברור שיקח זמן עד שירגיש בית חזרה ההביתה הזה. מהחלק הפיזי, של בית שכור לא מוכר ומכולה שבחרה לשוט לה במסלול מאסף, עוצרת בכל נמל בדרך ומבוששת להגיע. לאחרונה נראה שעזבה את פיראוס ועברה את קפריסין כך שאנחנו מקווים שכבר אין סיכוי להפתעות ועצירות נוספות…אלא אם תהיה תפנית חדה בעלילה.
התמקמנו בקמפינג ‘הבית החדש’. זה לא להיט ממש, אבל כמו כל דבר – מתרגלים. וזוכרים שעוד מעט כל זה יהפוך לחויה. אז בנתיים מתרגלים את טרנד המנימליזם…ישנים על מזרונים, שני סירים ומחבת, שתי קערות וכמה צלחות. לא להיט הטרנד הזה אבל אפשרי. לתקופה.

והתובנות שלי מהחזרה עוד לא בשלות ממש. תחושה חזקה של לב פתוח והרבה רצון טוב מסביב. כמובן מהמשפחה ומהחברים אבל גם מאנשים חדשים שאנחנו נתקלים בהם, אפילו הבירוקרטיה נעימה יחסית (יחסית). אבל כל מה שקשור לחוזים והסכמים וקניות בקיצור כסף, מייצר תחושה קשה של צורך מתמיד ולא נעים, לשמור על הגב, כי הסכינים חדות ומכוונות היטב, אפילו לא רק לגב. וזה מבאס.

ומעל כל קשקושי היום יום וההסתגלות, חווים בימים אלו פרידה כואבת ומפתיעה כלכך מדוד אהוב של דותן. מיכאל סלע מבית השיטה.
נפגשנו בשבת לפני שבוע וקצת. היה לו חשוב לבוא לראות אותנו, ישר כשחזרנו. בירה וצחוק ויחס אישי לכל אחד מאתנו. סקרנות על מה שלומנו ודאגה כנה שהדברים יסתדרו לנו מהר. אמר לי שהכתיבה שלי מרגשת בעיניו. מיכאל שהיה טיפוס בלי מסננים, שאמר כמעט כל מה שעבר לו בראש, מטובל בהומור חד. מיכאל שחילק בנדיבות שמות לסובבים והכניס ניב מיוחד לשפה. שיכל להתבדח על הכל ולהצחיק את כולם בלי סוף. עם חיוך קורן וזיעה בריאה של עבודת כפיים. עם סיפורי החצוצרה, תזמורת העמק וערבי השירה. עם השחיה והמון החברים. איש שהביא איתו אנרגיה מתפרצת לכל מקום שאליו הגיע, כבר לא יגיע יותר.

מצד אחד זה מכניס את הכל לפרופורציה ומצד שני המשימות הופכות כבדות יותר ורלוונטיות פחות. מעגל החיים הזה אמור להיות כל כך ברור וטבעי, אז למה אף אחד מאתנו לא מצליח להפנים אותו.