חוזרת לכתוב ויהי מה. איך השגרה מנצחת אותי ומשכיחה ממני את הצורך לכתוב ואת הערך המוסף הרב כל כך שהיא מביאה איתה לחיי. אז כותבת. מעכשיו באופן קבוע ובלי תירוצים. מקווה.
אולי זה היומהולדת העגול המתקרב שגורם לי לחשוב יותר באינטנסיביות, לעיתים בבהלה קלה, שאני לא מספיק. לא מספיק יוצרת, לא מספיק מתקדמת בעבודה, לא מספיק לומדת, לא מפנה זמן לעצמי. עייפה כזו. זורמת עם השגרה בלי להרים את הראש. מחשבנת לעצמי, רוצה לציין לעצמי הספקים והצלחות. לסמן וי ועוד וי ברשימה הבלתי נגמרת. יודעת שלימודים חשובים לי ולראות אומנות ולקרא ולטייל ולכתוב ולצייר ולבשל בנחת, לא מהכרח. לפגוש חברים טובים ואנשים טובים בכלל. להשקיע במשפחה ולהתנדב וגם לנקות ולסדר. ולצד כל אלה גם להתקדם בעבודה, לממש את עצמי, להרויח. לתת מעצמי מה שאני דורשת מאחרים ולסיים כל יום בתחושת סיפוק של עשיה והתקדמות. אבל מה, לא תמיד מצליחה לנהל את כל המהומה הזאת בשעות הערות שיש ברשותי. נשימה ולפסקה הבאה.
סַנטוֹשָה היא שביעות-רצון והסתפקות (contentment). סנטושה מופיעה באשטנגה יוגה בכללי התנהגות שבין אדם לעצמו. היא מתארת תכונה יוגית חשובה. לעיתים קרובות אנחנו חשים שמחה כאשר אנו מצליחים במשהו, זוכים ברווח כלשהו או כאשר קורה לנו משהו נעים ומשמח, אבל שמחה כזו אינה סנטושה משום שהיא תלויה בנסיבות חיצוניות משתנות. סנטושה היא שביעות-רצון פנימית ושלווה שאינה מותנית בנסיבות החיצוניות.
ביוגה, שאני מצליחה להתמיד בה כבר תקופה, עלו בשבועות האחרונים שני מושגים, בדיוק בשבילי… סנטושה, שאני מבינה אותה כקבלה, קבלה של עצמנו ושל המציאות כפי שהיא ולא כפי שאנחנו חושבים או רוצים שהיא תהיה. עם פחות, הרבה פחות שפיטה. ממקום מרוצה ומוקיר את מה שיש לנו. בלי רצון תמידי וחסר שקט של צורך לשנות, להתקדם, להספיק. כשמשחררים את הרצונות אפשר לחוות סנטושה.
חצי הכוס המלאה, הודיה על מה שיש ולא על החסר, זו סנטושה. בעצם ללא סנטושה, תמיד נהיה חסרי מנוחה ונחפש עוד משהו ועוד פעם את הדבר הבא. בקיצור, מרוצות. ללמוד לאמץ את מה שנמצא ולהפסיק להשתוקק למה שחסר. קבלה עצמית ולמידה והתפתחות תמידיים ממקום שלם ולא שיפוטי. אני לא עד הסוף מבינה איפה הסנטושה מועילה ואיפה היא מאפשרת ויתורים עצמאים ובינוניות מתמדת. אבל מבינה שצריך להיות בעשיה כדרך בלי לחץ של התוצאה, מתוך הבנה שדברים טובים יקרו בזמנם.
המושג השני הוא מרכז ופריפריה של הגוף. המחשבה שגם בגוף, כמו בכל דבר יש מרכז ופריפריה ולא מתקיים שיוויון. היכולת להקדיש מחשבה מה ומתי מתפקד כמרכז ומה מתרחק מאתנו לקצוות. מעניין.
בבית החדש כבר ממש הכל מסודר. כמעט. אפילו גינה נשתלה ועושה ירוק בלב. עם הרצון להיות ולהודות על מה שיש, משתדלת להיום במוד הזה ובהקשר של הבית, זה עובד מצוין. נעים לנו בו והוא מאורגן ואסתטי בדיוק לטעמי. עדיין יש לי את המקום המסדר והמשתוקק. רק חייבת לסיים עם עוד שלושה מדפים לארון, ויטרינה בסלון, האהיל האחרון שחסר וידיות לארון שעוד לא בחרתי… שיהיה מסודר וכמה שיותר נקי. יודעת שיגיעו כל אחד בזמן שלו. מנסה להרגיע את התשוקות הבלתי נגמרות. להיות בטוב ולהנות ממה שיש וזה הרבה הרבה מאוד, יותר ממה שדמיינתי. סנטושה.
אפילו הדילמות האינסופיות שהסתובבתי בתוכן שנים, כן מודיעין. לא מודיעין. תל אביב – גליל – נגב – חו”ל. דמוקרטי או לא, נשארו פתאום הרחק מאחור וכבר לא ממש מצליחה להזכר על מה ולמה התלבטתי. מרגיש לי ממוקם וברור. תהליכים.
נחל בקע. בקפה. אוקטובר 21
מובילים בשכונה. באר שבע. אוקטובר 21גם בעבודה מנסה למצוא את הדרך הרגועה לזרום בעשיה הקיימת, להתפתח בתוכה, לא מתוך מוטרדות מהדבר הבא. זה לא פשוט אבל כל כך מתבקש. יודעת שמה שצריך יגיע בזמנו. נהנת לראות עשיה שמבשילה לכדי יצירות אנשיות מלאות תבונה וסיפוק. בית קפה קהילתי שנפתח בשכונה לא פשוטה בבאר שבע, מפגשי תושבים מרגשים, סטודנטים מרשימים שמתראינים למלגות, סדנאות קהילתיות פעילות, כיווני חשיבה חדשים. התפתחות, יישום והשתרשות של תוכניות עבודה שנראו והרגישו אמורפיות ולא היה פשוט להסביר אותן. פתאום מגיע הרגע שהן הופכות להיות עשיה בפועל והאסימונים יורדים בצליל מעורר השתאות.
משוב_חיובי Feed_Back פרט מתוך 'מזון מלכות' באוצרות בר ירושלמי, במוסררה.
חלב אם מגוהץ על מפיותתערוכה על הזנה. בגלריה מוסררה היה ערב חד פעמי של אירועי הזנה ואירוח. מזון מלכות. ותודה לעידית שהזמינה אותי ולא ויתרה על להגיע. זה היה אירוע פרפורמנס אשר עסק בפעולת ההזנה ככוח תרבותי וחברתי. המרתף בבנין של מוסררה ( ביהס לצילום ומדיה בירושלים), עומד להשתנות בקרוב לטובת בניית מבנה נוסף, מכיוון ששימש בעבר את ילדי שכונת התפר והפנתרים השחורים כחדר אוכל, הוחלט לקיים בו תערוכה אחרונה שעוסקת בהזנה. אומנים ותושבי השכונה יצרו מייצגים פעילים של התבוננות, דיבור, הרחה, טעימה של אוכל ומשקה. היה ואו. ליאת דניאלי, יצרה מיצג על הנקה. גרמה לי לספר לה דברים על אמהות. להזכר בפעם שהנקתי בכניסה לסופר על הרצפה, כי הרגשתי שזה מה שמתאים כרגע והעולם לא ממש היה קיים מסביבי. להזכר איך אהבתי את ההנקה כמו שהיום אני אוהבת לבשל. יש רגעים שזה מעיק ומגביל, גם בישול וגם הנקה, אבל כשזה מצליח ויש שפע חלב מרגיע ומספק או שפע סירים וטעמים, זה אושר. זה בית. זו הזנה.
עינת זוזבסקי. מעצבת בעט תלת מימד
'פרה עיוורת'. מרים ברזסקי
שלכת האימפריות. עודד לברן
סיור בתערוכת צבע טרי, אפשר להציצ בחלון מרשים ועמוס מאוד של האומנות והעיצוב הישראליים. ממרים ברזסקי, אמנית חרדית שמציירת ציור חתונה שקראה לו ‘פרה עיוורת’ (הכלה מובלת עם ההינומה על ידי שתי האמהות), למעצבת שיוצרת בעט תלת מימד מרחב משוגע שכולו חוט עדין. אמנית שמציירת בחוטי טקסטיל משומש. שלכת האימפריות, עלי שלכת שאפשר לראות בהן אימפריות שנפלו ותיאורי מלחמות. מיניאטורות של בנינים בתל אביב, מדויקים עד רמת הצנרת של המזגן והדוד. שוק של אמנים ומעצבים שמנסים להתפרנס. גלריות, אוספים והרבה יוזמות וחיבורים. עולם. היה מאוד עמוס גם בעבודות וגם באנשים ובסיפורים. שבסוף כבר לא עד הסוף זכרתי מה ראיתי ושמעתי.
״דו״ח לילי בדבר נחיצותו של הירח״. דורון פישביין בגלריה מאיה
מפעל סירים. רחוב שוקן
צלנוב פינת העליהולסיום, ממש אתמול, יום ניו יורק בתל אביב. מסורת שענבל ואני מנסות לשמור. ימי שיטוט ואומנות. ממש הצלחנו. גן החשמל ועד לאזור בית בנימיני. 4 גלריות, שני בתי קפה מוצלחים (ממש ניו יורקים), שוק לוינסקי, מטלון, וולפסון (נרכש האהיל האחרון), אוירת שישי של פרחים וקניות. היה מעולה.