חווית אמריקה. סיכום ניו יורק.

התנדבתי להעביר הרצאה על ניו יורק. בזום. באנגלית. אני. ההכנה להרצאה לקחה אותי למקום של חשיבה, הרי את ניו יורק כולם מכירים ברמה כזו או אחרת. השאלה היא מהי ניו יורק בשבילי. מה החויה שלי סביב העיר הזאת. מסע של שלוש שנים בצופציק של העולם המערבי, הקפטיליסטי. איך אני מספרת בשעה את החויה שלי באמריקה בכלל ובניו יורק בפרט. אז נולדה הרצאה קצרה וממנה אני גם כותבת פוסט, יצא סוג של סיכום, סיכום של מסע, שנה אחרי. ניו יורק של אורית.

מתחילה בחלום. תמיד חלמתי לגור בחול לתקופה. לקבל הזדמנות לחוות את עצמי מרחוק, לחוות חיים של אחרים. להרגיש לעומק את המקומות את התרבות, את התפיסות, את מסגרת היום יום של אנשים שנולדו וצמחו במקום אחר משלי. חלמתי את מתנת האנגלית לילדים. חלמתי טיולים. חלמתי הליכה בביטחון במחוזות רחוקים שהופכים מוכרים. חלמתי מסע, אבל לא עם תרמיל. מסע עם עוגן יציב של בית ושגרה. והנה, עכברת הכפר מבאר שבע, מסכמת שלוש שנים ליד התפוח הגדול בעולם. מרגישה שנגסתי ואחד’ ביס.
הייתי בניו יורק שלוש פעמים לפני הפעם הזאת. פעמיים לפני ואחרי דרום אמריקה, בת 22 של טיול אחרי צבא ועוד פעם אחת לחגיגות הארבעים שלי (אז גם עשינו נגיעה בניו גרז’י). בכל אחת מהפעמים העיר הפעימה אותי, הפתיעה אותי אבל בעיקר הרגישה גדולה עלי. לא הצלחתי לתפוס אותה בחושים שלי. הרגשתי אבודה. לא מבינה, לא מתמצאת, נלחצת. מזג האויר היה לי קיצוני. קר מאוד או חם מאוד.
אם היו נותנים לי לבחור מקום לרילוקשיין, זו לא היתה הבחירה הראשונה שלי. בהנתן ארה”ב, הייתי שמה קודם את אפשרויות החוף המערבי. ועכשיו, בדיעבד, שמחה מאוד על ההזדמנות של הכרות העומק עם המפלצת הקסומה הזאת.

התחלתי את הסיפור בתמונות שצילמתי לאורך השנים, של זויות צילום של קו הרקיע והעיר. מהצד המערבי של ההדסון, מתוך מנהטן, מדרומית לה, מאזור ברוקלין ממזרח. זו אחת החוויות, לצלם את העיר כל פעם מנקודת מבט אחרת ולדעת שאחזור אליה שוב, לנקודה. ההבדל בין טיול למסע של שלוש שנים במקום אחד. מטיול רוחב למסע עומק, שיורד עמוק לרזולוציה של המקום.
ההתבוננות בתמונות וההזכרות בנקודות מהן צולמו, היא הזדמנות לספר על התחושות והמחשבות שלי על העיר הזאת. דברים שחשבתי לפני, תוך כדי ואחרי. העיר שהיא סנסציה עולמית, עם היסטוריה שאפשר להבין ולהרגיש (כולה 400 שנה…). ומתוך זה תובנות על המורכבות והפלא של הקיום שלה ושל החיים בתוכה ומסביבה. על העוצמות של הישוב העירוני האינטנסיבי הזה מול מרחבי הטבע שמסביבו. על הרעיונות הגדולים שמבוטאים בכל לבנה ובכל בלוק. על אגדות שנולדו וצמחו ביער האורבני המטורף הזה. על האמת והפייק שמרכיבים אותה. על הטירוף. על היסודות שעליהם בנוי הדבר הפסיכי הזה, בהתחשבות מאוד מוגבלת בחוקי הכבידה. על הפערים הבלתי נתפסים, על הערבובים ועל האי ערבובים. על עושר ועוני, שחור ולבן, רעש ושקט, פיתוח ועזובה, קידמה ונחשלות. שובע ורעב, השכלה וחוסר, מגוון מטורף של תרבויות, אנשים, שפות, קשרים ומולו נוסחה די אחידה להצלחה. הכל מהכל ועוד יותר.

והמסע שלנו בתוך זה. שלוש שנים, שלושה ילדים, בערך מאה ארגזים ועוד כמה רהיטים במכולה אחת ועוד כמה מזוודות ותיקים. רילוקשיין של מפונקים. מה זה לעזאזל אומר? זה אומר להתמודד עם דברים שלא היה לי מושג בהם. זה אומר ללוות את הילדים בבוקר למסגרות שזרות לי עד מאוד, בשפה זרה (אפילו שאנגלית, לא אגיד יפנית או גרמנית…ועדיין. זה להספיק להבין מה צריך לקנות בגזרת ההצטיידות לחורף, לפני שהוא מגיע, כי דברים שלגמרי לא הבאנו איתנו כי פשוט לא היו לנו מעולם. להבין איך מתמודדים עם שלג על המכונית ומתי מפזרים מלח על שביל הכניסה לבית. ללמוד איך מכוונים את ההסקה (אחרי שקופאים כמה שבועות), מה קונים בסופר ובאיזה סופר. מה לעזאזל הכוונה ברשימה של הדברים שצריך לבית ספר. מה ובמה שולחים ללאנץ, או מתי ואיך מדברים עם המורה. ללמוד את ההיסטוריה של אמריקה כדי שנוכל לעזור בשיעורים. או להזיע על שיעורים של כיתה ה’ או לא נעים לומר, לפעמים גם על אלו של ב’. איך עושים רשיון נהיגה ומה עושים עם דוח מהירות. מה זה אומר דידקטבל במרפאה ועוד מיליון דברים שצריך ללמוד מהתחלה. ולהתחבר לאנשים ולמסגרות חדשים, לחפש חברים שמרגישים איתם ממש בנוח. איך לתכנן טיולים. מה זה אומר נסיעות ארוכות? ובעיקר, ממש התמצית של כל הענין, איך מייצרים שגרה אבל לא נותנים לה לנצח. כזו שאפשר להספיק להכניס בתוכה כמה שיותר שיטוטים וגילויים וזמן איכות מנוצל היטב עבור האפשרויות האינסופיות, תוך כדי הרגעת ה Fear of Missing Out ,FOMO.

ארבע העונות. הבטיחו לנו שבחוף המזרחי יש ארבע עונות, ואכן. לכל אחת אפילו יש תאריך התחלה ותאריך סיום. (אפילו שההתחממות הגלובלית מבלבלת את הסדר המופתי). החויה של חורף, אביב, סתיו בעוצמות שכאלה היא מופלאה. כל מה שהכרנו מהארץ עלה לווליומים לגמרי אחרים. הקור, השלכת, הפריחה… וגם הקיץ, שלכאורה אנחנו מכירים ומודעים לחום וללחות, אבל לחוות קיץ בתוך הירוק ירוק העוצמתי עם ימי גשם, גם זה לגמרי אחרת.
השלג, הוא פשוט קסם בעיני. ימי השלג בבית הם מתנה משפחתית ענקית. הלבן החגיגי הזה שמכסה הכל והיופי הפיוטי שהחיבור הזה יוצר עם הטבע, אין מילים. אז נכון שאחכ יש הרבה מפגעים והשלג השחור בצידי הדרכים או הקרח הם לא ממש רומנטיים, אז מה. חווית הקור המקפיא, ההתעטפות בשלל השכבות, ההבנה מה זה להכנס לתוך פריזר, כשנכנסים לאוטו בבוקר או בערב…ועם כל זה, אני אומרת שבארץ הרבה יותר קר בעיני. הבתים עם ההסקה, המים החמים בכל רגע נתון, זה הרבה יותר מחוית הקור בחוץ. ומי ששמע אותי מתבאסת על מקלחת עם מים לא מספיק חמים, יבין טוב טוב למה אני מתכוונת…

הילדים. בחרתי תמונה מייצגת של כל אחד מהחבורה הפרטית שלי.
זו שהיתה צריכה לעמוד בכללי נשף הפרום (Prom) הנוקשים של שמלה, איפור, תסרוקת, לק, נעלי עקב (ועד היום משלמת את המחיר עם ציפורן בבוהן שנדפקה בעקבות מעידה קלה מגובה רב…). שלמדה תרבות אחרת, שחוותה הי-סקול ממש כמו זה שרואים בסרטים (מינוס כמה דרמות). ובעיקר גילתה שהיא לגמרי יכולה למצוא את עצמה בתוך זה.
הבחור שחוץ מלשרוד את המידל סקול הכה קשוח, גם נאלץ לבוא בחליפה להופעת כריסמס בשנה הראשונה ולגמרי לא הבין איך זה קורה לו. מהדשא של הדמוקרטי, שמופיעים רק אם רוצים ורצוי יחפים. פתאום לעלות על לוק של פפיון ונעלי חתונה. לא נדבר על המשימה של קניית כל חלקי החליפה (בתודה גדולה ליעל ודארה, אמהות מקומיות שעזרו רבות במשימה). לרגעים היינו שנינו בתחושה שזו מתיחה…ויש מצב שנגיע ורק מתן יהיה מחופש …הפתרון היה לשלוח לדארה, אמא מהכיתה, תמונה של כל חלקי התלבושת ולוודא מולה שגם תיאו, הבן שלה מגיע מעונב…(ואחכ גילנו שהם הרשו לעצמם לעגל פינות בקטע של הנעליים).
וילדון צעיר שנכנס לכיתה ב’ בלי להבין מילה או לדעת לקרא אפילו אות אחת. בלי דוברי עברית סביבו. למד את ההיסטוריה של אמריקה וכללי משמעת נוקשה הכוללים גם הליכה בטור בין כיתה לכיתה. כללים בכלל, בעשרות. ילד שמצא את עצמו חודשים ארוכים לבד לבד בהפסקות ואחכ הרכיב סביבו חבורה של ילדי מהגרים. חצי תוצרת הארץ וחצי תוצרת קוריאה. לקינוח, היה לו ממש טוב בכיתה ואפילו מצא את עצמו מציג סיפור משפחתי, מלפני שלושה דורות, של הגירה לאמריקה רגע לפני המלחמה (אחות של סבתא של דותן). מעגלים.
ההורים של השלושה האלה, סחבו אותם למסע שברור שהוא חלק משמעותי מעיצוב מי שהם היום ובעתיד. נראה בהמשך מה יגידו,  כשישבו על ספת הפסיכולוג….אני בכל מקרה, שמחה בשבילם על החוויה וכל גווניה. הטוב, האנגלית, ראיית עולם וגם ההזדמנות להרגיש אחר, להבין זרות, הצורך להתמודד עם מגוון חזיתות מורכבות במקביל ואפילו לראות את ההורים שלך במצבים שהם (ההורים) מרגישים חסרי אונים.

חגים. חויה מכמה זוויות. גם להתרגש ולהיות חלק מחגיגות של חגים לא מוכרים. איך מרגיש טנקס גיבינג וכריסמס כשחיים אותם בשטח ולא רק כגיחה לאירופה לראות חלונות ראווה. ללמוד אותם ואת המסורות שסביבם מהקיטש הכי דביק ועד לנגיעה בקצת תובנות עמוקות. לנקות את שגעת הקניות (אבל לנצל את הסיילים שאחרי למלתחת חורף שווה לבנים ועוד מעיל אחד, שיהיה). לעסוק בחיפוש המהות ולראות איך חוגגים משפחתיות אצל מי שנעים לשאול אותם. לחשוב שחג של תודה, על כל המורכבות שלו, הוא רעיון לא רע בכלל. להתלהב מקישוטים ואורות ועיצוב של אוירה ואפילו ממוסיקת כריסמס בחנויות. אני נהנתי מזה מאוד. להעביר ביקורת על טרפת הכל דבר שהם מצליחים להכנס אליה, אבל להנות מהחגיגה הקהילתית בהלווין וסוף סוף לראות  מי השכנים בבתים הקרובים. לעוף על בתי הקברות שקמים בחצרות הבתים ולהתמחות בלהפטר משפע ממתקים מגעילים, כמה שיותר מהר ולא דרך מערכת העיכול.
ומצד שני, החגים שלנו, בלי משפחה מורחבת. בחופש שלקחנו לעצמנו מהרגשת החובה לחגוג ולציין את כלל הסימנים עד הנסיון להבין מה מתוך זה באמת חסר (או לא חסר) לנו בכלל. מה המשמעות של היהדות שלנו של מסורת. לא שהגעתי לתובנות מסודרות אבל לגמרי כמה מחשבות מענינות. בתוך זה להבין קצת מה משמעות של הגירה ומה זו יהדות ארצות הברית (על הקצה של המזלג) ומה המשמעות של להיות יהודי לא בישראל. זאת אומרת, הלשמור על יהדות כשאין לה מסגרת עוטפת של חינוך וסביבה כמו בארץ. שיום שישי או כיפור ממש לא מרגיש ככה ברחובות. להבין כמה יהדות יכולה להיות רחבה יותר ממה שגדלנו עליו. כמה זרמים שונים ופתרונות התפתחו עבורה במסגרות הקהילתיות והאישיות השונות. איך נראה בית כנסת או איך נתפסת קהילה בהקשר של דת ובהקשר של לאום. או למה יהודים וישראליים ממש מתקשים להתחבר בהרבה מובנים. האם יש משמעות למכנה המשותף היהודי? ומה זה בכלל אומר בגדול ובקטן, מה לי באופן אישי על איך אני תופסת את הזהות היהודית שלי?

ואני. עלילות אורית בעיר הגדולה! יום בשבוע במנהטן (לפעמים בברוקלין או אפילו קווינס). זה עדיין לא נשמע לי אמיתי. ראיתי, חוויתי, היה לי טונות של זמן איכות לעצמי. מראות שהשאירו אותי פעורת פה, אומנות בלי הכרה, מקומות ששינו את התודעה שלי לגבי תפיסות פוליטיות ומורכבות העולם. למדתי על מהות השוטטות וערכיה הרבים. בכלל למדתי כל כך הרבה דברים. במילה אחת אולי התפתחות.
הרגשתי שנפתחת לעולם, שמגלה עולמות, שמחפשת, שמנסה, שלומדת על ואת עצמי.
אם מנסה לזקק כמה חוויות מרכזיות, שעולות לי כרגע. תערוכה של Hilma af Klint בגוגנהיים. Heavenly Bodies במטרופוליטן. תמונות ומחשבות שנשארו בראש משיטוטי הגלריות הרבים בסוהו ובלואראיסט. מוסדות שהשאירו חותם כמו הTenement museum – הרעיון, הביצוע והתפעול שמאחוריו. הקורס בקולומביה. החויה של להיות באוניברסיטת קולומביה. ההתנדבות בOpen House New York. סיורי הפסולת. הבנה של מושג הFood desert ומה המשמעות של לחיות במדינה שאין בה גישה לשירותי בריאות לאחוז ככ גבוה של תושבים. לעבור עם אמא שלי אשפוז בבית חולים מקומי. לראות עושר בלתי נתפס במרחק שני צעדים (מדוד) ובמרחק של ארבעה גם עוני שאינו נתפס. מגדלי השן של ההשכלה והבורות שמסביבם. להבין קצת יותר את הכח של הצריכה האינסופית והרשתות הגדולות. ההזדמנות לדבר עם אנשים, להכנס לבתים ולמוסדות. הטיולים והטבע המהמם. אתרי הקמפינג שאין מופלא מהם. וגם היכולת להרגיש מה המשמעות של להיות זרה, להיות מהגרת.

אולי בעיקר ההזדמנות ללמוד להתבונן לעומקו של מקום ושל חויה על שלל הרבדים של כל אחד מהם.

איזה כייף היה לכתוב סיכום ולהסתכל בתמונות נבחרות…וכמה תמונות עוד יש לי שאני כל כך אוהבת. וחלומות לגמרי מתגשמים!