שוב פוסט שנכתב לאורך זמן. אתגרי ניהול הזמן או האין זמן.
חלק מהזמן מושקע בלימודים מענינים, שקוראים לי לבוא, פתייניים כאלה שאיני יכולה לעמוד בפניהם. או כמו שאני אומרת, מצאתי את עצמי נרשמת ל…לומדת את…מתמלאת מהם אבל גם לעיתים מרגישה שמעמיסה את עצמי או אולי מציפה.
אז יומן לימודים מהחודשים האחרונים, שלא אשכח את כל מה שלומדת.
צדק מאחה לומדת ממש עכשיו. קורס מעשי של עמותת מוזיאקה שעוסקת בגישורים בקהילה. עוד היבט של הגישור שאני אוספת. הצדק המאחה הוא תהליך חכם ומלא חמלה ומהותו תיקון חברתי רגיש ששואל על מי האחריות ואיך רצוי לעשות צדק. למדתי עליו קורס בבר אילן והבנתי שיום אחד אלמד את זה לעומק.
הסיפור של עשיית צדק היום הוא של מערכת אכיפת החוק שעוסקת בעיקר בענישה ומעט בשיקום. תהליך הצדק המאחה, מציע השלמה ולעיתים גם חלופה למערכת החוק, החשובה והנדרשת, אך אינה מספקת. כששואלים, אם המטרה היא להעניש או לתקן, נפתחת הזדמנות לראות את הפגיעה באופן רחב הכולל מעגלי פגיעה נוספים ואת הפגיעה במרקם הקהילתי.
בצדק מאחה, בעלי הענין בעבירה, הם אלה שמחליטים איך לטפל בתוצאות ובהשלכות של הפגיעה, כולל נציג קהילה וכולם לוקחים אחריות. זה הליך שמזמין לתהליך אנושי רגיש, לא של בעלי מקצוע מתוחכמים שמנהלים את הדיונים מעל ובנפרד מהמעורבים. אז הקורס מלא השראה וסימולציות מענינות. ואחכ אמורים להנחות תהליכים כאלה בקהילה, כרגע בעיקר בנושאי תעבורה. במפגש האחרון נפגנו עם שלושה אנשים שהיו חלק מתהליך כזה. סביב תאונת דרכים קשה. הנהג הפוגע, אחת ממי שנפגעו ברכב השני ותומכת של נפגעת נוספת (הנפגע והפוגע מגיעים למפגש הצדק המאחה עם תומך שהם בוחרים). זה היה מרגש ומעניין בעוצמות גבוהות והולך איתי כבר כמה ימים טובים.
גישור בגישת המשמעות. מאז סיום התואר השני, אני מחפשת אפשרות לעשות קורס פרקטיקום בגישור. כדי לגשר גישורי בית משפט, יש צורך בפרקטיקום. אלו קורסים תובעניים ויקרים וגם לא קל למצוא בהם מקום. כל פעם שהיתה לי הזדמנות, בחרתי לוותר עליה. הפרקטיקום מכוון תביעות קטנות ודיני עבודה, רחוק מהעולמות שלי. ובכל זאת תחום הגישור עדיין קורא לי ואני רוצה להתפתח בו בהקשר של גישורים בקהילה. מבינה שזה כלי משמעותי בארגז הכלים. מאז הפוסט הקודם סיימתי קורס גישור קצר לגישור בגישת המשמעות של מכון ויקטור פרנקל (לוגותרפיה). גישה שמבוססת על האמונה שהבסיס לטבע האנושי הוא הרצון לחיות חיים משמעותיים וגישת הגישור שנובעת מכך מייצרת התערבויות מכוונות משמעות.
משמעות בחיים, כמה היא מרכזית לחויה האנושית שלנו וכמה גדול הפער בין החיים והתרבות המהירה לצורך שלנו במשמעות, בחיבור, במטרה בחיים. הגישה טוענת שאנחנו חיים בשלושה פערים דרמטיים: האקולוגי – הניתוק ביננו לטבע, הרוחני, הניתוק מעצמנו הגבוה. והחברתי, הניתוק בין עצמי לאחרים. פערים שמייצרים בדידות, חוסר סבלנות ותחושת יאוש וחוסר ערך.
בתהליכי הגישור של גישת המשמעות הדגש הוא לא על מה אתה רוצה להשיג או לקבל בתהליך הגישורי, אלא מי אתה רוצה להיות בתהליך הזה? מעניין
חוות בריאות. השרייה מלאה לשבוע בנוף גלילי קסום, מזג אויר מושלם וסדנאות ושיח על המלאכה שיש לעשות יום יום כדי לחיות בבריאות טובה יותר. הזדמנות לעשות ולהתנסות בפעילויות חדשות ומחדשות. יש משהו שמרגיע ומכניס שקט פנימי מעצם הנוף, השגרה הקבועה, הסדנאות, אוכל מוקפד וחברה מענינת של אנשים שבאו בפתיחות לתהליכים חדשים. סדר יום קבוע, של השכמה לזריחה וסיום יום בשקיעה ובין לבין שתי ארוחות, שלוש סדנאות ושני טיולים בטבע, הפתיע אותי עד כמה זה מייצר תחושת בטחון. גם מעצם הניתוק מהמציאות ותחושת ההשקעה וההתמקדות בעצמנו, מרגישים יותר טוב. ניסינו להמשיך עם זה בבית. זה הרבה יותר קשה וגם פה השגרה ניצחה אותנו.
קריאה נגד מלחמה מפגשים שהוביל ארנה קזין של קריאה משותפת נגד מלחמות. לצערי לא נכחתי בכל המפגשים שהציעה וטרם קראתי את כל הטקסטים. חלק גדול מטקסטים נכתבו בין שתי מלחמות העולם. ווירגיניה וולף עם שלוש הגינאות, האחדות הרוחנית של העולם של שטפן צוויג ועוד.
מה שלקחתי מהמפגשים האלה, שהטקסטים שנבחרו מנסים להצביע על הגורמים העיקריים למלחמות. הגורמים הם הגורם הראשון הוא הפטריאריכה, מלחמות זה עולם של גברים, גם היום. הגורם השני הינו התארגנות של האנשים במדינות לאום וזה שהמלחמה הפכה להיות אחד ממוסדות המדינה. הגורם המשמעותי האחרון שמעודד מלחמות הוא הקפטילזם.
ומה אנחנו יכולים לעשות מול זה?
לחזק את ההומיניזם (ארבעת היסודות של חיבור וקשרים בין בני האדם באשר הם מתוך אמפתיה וחמלה, מחשבה ביקורתית, מוסר אנושי של מחויבות לזכויות אדם וצדק חברתי ואחריות אישית)
ללמוד את ההיסטוריה, בכדי לקבל פרספקטיבה ולהבין שרעיונות של הזמן הזה לא יהיו בהכרח רלוונטיים לעתיד, להכיר בכך שאנחנו בני תמותה ולהעניק משמעות גם למוות טבעי ולא רק למוות לכאורה הירואי בקרב, לחזק את תפיסת האמהות בדאגה לדורות הבאים, אמהות אחראיות שהילדים יוכלו להמשיך אחריהן ללא תפיסת הבעלות הגברית. עידוד יצירתיות ושמחת חיים. לחזק את מה שטוב, את האהבה, היופי, השלום ולא רק כוחניות ומלחמות. לייצר מנגנונים בינלאומייים ולהבין שאסור שאנשים יחיו חסרי זכויות וחסרי שייכות.
ולעידוד בסוף קזין מביאה מסר שהתחלה באה אחרי הסוף (רבקה סוניק). כמו בטבע הגולם שהופך לפרפר דרך מטמורפוזה, ככה גם בהיסטוריה שלנו יש תהליכים שאנחנו לא בדיוק יודעים מתי ואיך אבל יודעים שאנחנו בשינוי ומרגישים את עוצמת ןכאב החלפת הצורה. הטענה שעכשיו אנחנו בשלב המעבר המאוד לא אלגנטי, שכן במעברים מעידן לעידן יש מתקפה חסרת תקדים על הרעיונות של העתיד. העולם הישן גוסס, העולם החדש מגיח לאיטו ובזמן הטרנפורמציה משתוללות מיני מפלצות. אבל הרעיונות החדשים יגברו והעולם הישן הלינארי והדיכוטומי יהפוך לישן. אז בשאיפה ובתפילה שעוד מעט יהיו כאן פרפרים יפים של מציאות מתחדשת המכירה בערכים אנושיים ובעובדה שכולנו וגם כל המאבקים שלנו מחוברים ואפילו כרוכים זה בזה. אמן.
כתיבה עם מתי ועמיה ליבליך. לכתוב אפיזודות חיים, להזכר ולתפוס רגעים מפרקי החייים. מפגשים בזום שמתחילים ברבע שעה של מתי עם חיבור לנושא ומדיטציה קצרה ואז עמיה נותנת הרצאה קצרה ממנסיון החיים שלה ומתיאוריות מקצועיות. אחרי מנות ההשראה של שתי האושיות הללו, שאני לומדת מהן כבר הרבה שנים. ממתי – חמלה ומיינדפולנס מעמיה דרך קריאת הספרים שלה על מחקר חברתי והיכולת לקחת נושא ולספר אותו דרך סיפורי האנשים החיים אותו. מתחילים לכתוב ואז משתפים בחדרי הזום בקבוצות קטנות. זו חוויה אחת לכתוב על עצמי וחוויה שניה להקריא בקול רם לאנשים שאני לא מכירה ולא מכירים אותי.
פסקה מתוך חלק שכתבתי על מה היה לפני שנולדתי :
המשפחה שתהיה משפחת אימי, הזוג שיהיו סבי וסבתי ולא יחלקו איתי שפה משותפת, מלבד שפת הדאגה. הכפר שבו גרו בבקתת עץ שאני מדמיינת, החורפים המושלגים, עצי הדובדבן וסירי הברזל העגולים לבישול ממליגה. והעיר הדרומית שאליה הגיעו עם שלושה ילדים בוגרים, ארגז מצעים, מכונת תפירה, שני סירים וכמה תמונות. שם תפרו את חייהם מחדש באוהל שתפריו נפרמו בגשם של חורף 51 . משם עברו לשיכון חדש בעיר החדשה, לדירה עם מרפסת וארון עם שלוש מראות. כמה אהבתי להסתכל בעצמי מחולקת לשלוש. ומתוך בוץ המעברה, גדלה אמא שלי, כמו פרח לוטוס צבעוני חוצבת סיפור חיים בשפה ובזהות חדשה. כמו מתחילה מחדש את השושלת שלה.
פסקה על מה היה אחרי שילדתי:
היו הרגעים למטה אחרי הצהריים. בגינה קטנה בקצה הרחוב החדש במודיעין, היינו מתאספות סביב השעה 4 קובץ אמהות מבולבלות ועייפות עם תינוקות קטנים. הביחד הזה הציל אותנו. נוצרה סוג של קבוצה שהיתה מראה בשבילנו. כל אחת הסתכלה באחרות כדי להבין מי היא ומי התינוק שלה. השוונו, למדנו, פרגנו וגם היינו ביקורתיות. חשבנו שיש דרך לגדל ילדים ואנחנו עכשיו מגלות אותה, עוד רגע נהיה עליה והכל יזרום משם. לא הבנו כמה דרכים יש וכמה הסתעפויות יש בכל אחת מהדרכים וכמה הן לא באמת סלולות. כמה אנחנו לא יודעות וכמה עוד נלמד ונמשיך לדעת ובעיקר גם לא לדעת.
ולצד הלימודים גם החיים. אתגרים בעבודה, עוד מלחמה שהיתה כאן בתוך הבבושקות של המצב שלא מרפה, השקעה בצופים ובגינה הקהילתית (השבוע חנכו בוסתן של עצי פרי), חיפוש לקוח חדש או בשאיפה עיבוי לקוחות קיימים ותוך כדי דיוק החזון והמטרות העסקיות שלי, הילדים שחיים כל אחד במסלול שלו, הורים שרוצה להיות יותר איתם ובשבילם. דותן שעוד לא 100%, בקיצור החיים.
בין לבין גם אומנות. הצלחתי להגיע לביאנלה לאומנות במוז”א, לתערוכה במוזיאון ובבית האמנים של הרצליה, במוזיאון רמת גן המחודש והמרשים ואפילו צבע טרי וכמה גלריות בקרית המלאכה. לגמרי הספק מרשים מלא אומנות והשראה. הביאנלה עמוסה מאוד אבל אם יש כוחות להכנס לתוכה ולעבור בסבלנות בין העבודות, נוצרת הזדמנות להאטה והערכה של האומנות כמלאכה הלוכדת משהו מהעולם הזה. סוף סוף גם גיליתי את הבוסתן של המוזיאון. סנטרל פארק מקומי וקסום. מקווה שאצליח להגיע לתערוכה הזו שוב לפני שתסגר בתחילת נובמבר.
ברמת גן שתי תערוכות כחלק מאשכול מקומי. ‘גלגול נשמה’ של אמירה זימן. אמנית דרוזית שגם היתה וספרה על עצמה ועל העבודות. אמירה שואלת על ואת המוות. מתוך האנשים הקרובים שאבדה ונסיון להבין את הDNA של העדה שלה, חיפשה אנשים שחוו גלגול נשמות ופנתה אליהם. בצילומים שלה היא מספרת את הסיפורים שאנשים שחוו גילגולים ספרו לה. בתפיסה שהיא מציגה, הגוף נתפס כבגד, הנשמה מגיעה כל פעם בבגד אחר ולכן המשמעות של הגוף פחות חשובה. בגלגול בנשמות אנחנו מקבלים עוד הזדמנות לתקן את עצמנו.
העדה הדרוזית. נשארת באותו גודל. יש מספר נתון של נשמות דרוזיות בעולם והיא, אמירה, הצלמת, נשמה אובדת בתוך עדה שמרנית ומסורתית שכל צעד של גדילה ויצירה שלה מצריך מאבק והתמודדות.
התערוכה השניה. היא תערוכה קבוצתית באוצרות של יניב שפירא ונקראת התנועה. הם בוחנים את הקיבוץ ומחלקים את הממצאים לחמישה פרקים. מעניין ממש. הלינה המשותפת, חדר האוכל, הטבע, החברים, האסיפה כולם מיוצגים.
וערב על זלדה לסיום השבוע האחרון, אז מילים נוגעות שלה :
“לָלֶכֶת לְיַד ההרים בְּדֶרֶךְ חֲדָשָׁה
שֶׁעֲדַיִן לֹא דָּרְכוּ בָּהּ תקוּפוֹת קוֹדְמוֹת שֶׁל חַיַּי,
לִשְׁמֹעַ אֶת הַמִּלִּים שֶׁל הַלַּיְלָה, לָחוּשׁ בָּאוֹתוֹת,
לָדַעַת אֲפִלּוּ בְּלֵב הַחֹשֶׁךְ שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ קַיֶּמֶת,
וְלֶאֱהֹב אֶת הַחַיִּים בְּלֵב נִשְׁבָּר”.