שגרה. ואו כמה ההתחלה יותר קלה השנה. איזה הבדל. מהדברים שיודעים אבל כשהם קורים זה בכל זאת מפתיע. עדיין היה יום ראשון ללימודים שריגש וקצת הלחיץ. אמא אחת שחזרה עם חור בבטן מלהשאיר את הילדים למערכת. מודה שזה לא קשור לפה. זה תוקף אותי כל שנה בתחילת ספטמבר. וכמו כל שנה גם השנה חושבת שמעדיפה את החופש. במיוחד אחרי קיץ מלא חוויות של הביקור בארץ, קצת ניו יורק וטיול משפחתי נהדר לוורמונט וניו המפשייר. מחוזות של ירוק, מים ומרחבים. שלא יצטייר ורוד מדי, היו בתוך החופש הארוך מאוד הזה (20 ביוני עד ה5 בספט למי שמתעקש) גם ימים מרוחים מסוג הלא פשוטים וכמובן געגוע לזמן איכות עם עצמי ולשגרה שלא דורשת כל יום להמציא איזה גלגל.
תמוז חזרה לתוך משימות אירוח משמחות. של שתי חברות מקסימות ממודיעין, שהצליחו למשוך לה קצת את החויה של הארץ. ועוד אורחת צעירה ומפתיעה שביחד הקימו לנו כאן חברת נעורים תוססת. היה ממש שמח. הבנות הסתבבו חופשי בעיר לגמרי עצמאיות וגדולות. ומשם המשיכה ישר לפעילות של הצופים. ראש”גדית (=ראש גדוד) רצינית עם צוות של 8 מדריכות שהיא הולכת לנהל השנה. ויש הרבה הכנות ועבודה.
אני מנסה לנחות ולסדר לעצמי את המחשבות. מנסה לסדר לעצמי בראש גם תחושות וגם תוכניות לשנה הבאה. בודקת עם עצמי איפה נמצאת התשוקה שלי בעניני עשייה ולמידה. זו שאלה ששנה שעברה היה לי מאוד קל לענות עליה והשנה עוד לא ברור לי, בנתיים.
רוצה המון דברים. לכתוב יותר, ללמוד יותר, לראות ולחוות יותר וגם לנשום בנחת, לבהות.
קוראת ושומעת עכשיו הרבה על אנשים ועל הדרך שלהם לבנות לעצמם חלומות ועיסוקים. ומצד אחד רוצה גם לחלום וליישם ולהיות בעשייה אינטנסיבית ומצד שני יודעת שיש לי את הקצב שלי ויכולות ההכלה שלי ודברים צריכים לקרות בהתאמה. לפעמים מסכימה ומבינה את עצמי, ולפעמים פחות…
מה עוד…הבאתי לנו מהארץ כמעט 20 ספרים ומקווה שנצליח להשתלט עליהם. חשוב לי שתמוז תקרא ספרים של הבגרות וספרים משמעותיים בכלל. ואני רוצה לקרא איתה את רובם. וגם לי לעצמי, יש ערימה שבא לי לגמוע. בקיצור יכולה להעביר את החודשים הקרובים רק בקריאה ועדיין לא אסיים.
עובדת על לעבות קצת את הבלוג ולהתאמן בלכתוב גם דברים מסוגים אחרים. רוצה לכתוב קצת לעומק על ניו יורק ואולי גם לתאר את הטיולים שלנו. כותבת סמנריון על הקולנוע הפלסטיני ומתחילה תיכף קורס נוסף באוניברסיטה הפתוחה. במקביל שואפת לקחת קורס באנגלית, אבל לא מצליחה ליישם (בנתיים קבעתי להליכות בוקר עם השכנה – זה אימון כפול…גם ספורט וגם אנגלית). ומחפשת קורס או תחום לימודים חדש. רוצה לבדק את התוכנית המקורית שלי לסוג של קורס “מורה דרך” בעיר.
ובנשימה שניה, משפחה של איילים, אמא ועופרים קטנים מבקרת אותנו בימים האחרונים בחצר האחורית. האמא אפילו מניקה אצלנו על הדשא. ערוץ נשיונל גאוגרפיק לייב. במסגרת חיפושי הסימנים שהיקום או ווטאבר שולח, זה עוד סימן בעיני שאפשר לשקוע בנחת לתוך החויה המשפחתית השלווה. ואני מנסה להקשיב וליישם.
בקיצור חיה לי בלה לה לנד…
וחוויות מהטיול. כמה מאות תמונות שצלמתי, מצליחות להעביר חלק מהעוצמה של מרחבי טבע קסומים, למרות שאני כמעט לא מצלמת את הנוף… ובעיקר את הכייף של לטייל. טיול קמפינג הוא אמנם עבודה, אבל כזו שמתגמלת ברמות. במיוחד אם המשפחה מאומנת בזה (כנראה שילדים שישנים באוהל מגיל 3 חודשים מבינים די מהר שכדאי לאהוב את זה).
וחוץ מזה היתה אמריקה. שיוצאים מהעיר ומתרחקים מפרבריה נחשפת יבשת ענקית מלאה בעצמה ובנרטיבים שלה. ההיסטוריה, התושבים המקוריים, המתיישבים, החקלאות, הקפטיליזם ואלה שמנסים לחמוק ממנו. מקומות שמרגישים קצת שכוחי אל, שצריך להזכיר לעצמך שאתה בחוף המזרחי. שאם תכנס לאוטו, תוך פחות משעתיים תגיע לבוסטון או לאוניברסיטת ייל. ובנתיים אתה מוצא את עצמך יושב בדיינר, שכמו נלקח מתפאורה של סרט. פורמייקה ירוקה, קיטשיין איד מהסדרה הראשונה שלו בערך. מלצרית מבוגרת וקשוחה. מבטים שמופנים לעבר הזרים שנכנסים, כאילו היינו אדם לבן שנכנס לבקתה בכפר נידח באפריקה או בבורמה. או העיירה ג’מייקה (כל כך הרבה המצאות המציאו אלה, ושמות מקוריים לא יכלו לתת לעיירות שהקימו? לא רק שהעתיקו את כל השמות, גם בכל מדינה אותם שמות. מנצסטר של קוֹנֶטִיקֵט ומנצסטר של ניו המפשייר וכמובן שגם בניו יורק ובמסצ’וסטס יש עיר כזאת). אז בג’מייקה של וורמונט נכנסנו לחנות המקומית (יש רק אחת כזו בעיירה של 15 בתים בערך), מוכרים בה הכל. מגרביים שמישהו מקומי סרג, לעוגות פאי של אוכמניות ותפוחים שנראות מאוד מגרות (ואיכס, ממש לא טעים), פנסים, יין, עצי הסקה, בדים, מחברות, כמה קופסאות שימורים וירקות שמגדלים באזור והמון סירופ מייפל. מי שזוכר את החנות של ההורים של נלי בבית קטן בערבה. אז פשוט זה.
בעיירה אחרת, כזו גדולה יחסית, שרואים אפילו על המפה…ניסינו את הסופר המקומי. בואו נגיד שבכפרים ברומניה, ראיתי חנויות מוזרות פחות. והיי התרגלתי לקפה האמריקאי…
הקמפינגים שהספקנו בנתיים לחוות, היו כולם מקסימים. קסם של מקומות על גדות הנחל. נקי ומרווח. בתחושה שלי הם שונים מאלו של אירופה. יותר גדולים, יותר מרווחים. הרבה פחות שירותים, לא בכולם יש כביסה ועל מתחם של שטיפת כלים אין מה לדבר.
ויש לי גם תחושה שהאנשים מתנהלים אחרת. היתה לי תחושה שיותר זוגות מבוגרים מטיילים, מאשר משפחות עם ילדים. רואים הרבה קרוונים ארוכים (אוטובוס+) שזוג יושב לידם. והרבה פחות אינטרקציה בין האנשים. באירופה כמעט תמיד היתה נקשרת איזו שיחה עם השכנים או מפעילי האתר, כאן, מרגיש בנתיים, שזה יותר לכיוון של כל אחד לעצמו. ומה נסגר אתכם, לא שוטפים כלים. חוץ מהמחבת של הבייקון בבוקר…ברור הכל חד פעמי.