איך יודעים שבא הסוף

אולי זה סימן שאני מתחילה להרגיש שתיכף נגמר. כבר מרגישה פחות צורך לכתוב, לתעד, לעבד את החוויות והמחשבות שלי. אולי פחות פנויה. אפילו שאני מנסה להשתהות בהווה ולהתעסק כמה שפחות עם העתיד לבוא, זה נוכח ונותן אותות על הנפש ועל הגוף. אז אפילו שקורים הרבה דברים מענינים וגם תהליך החזרה הוא תהליך מעניין בפני עצמו (משתדלת לפחות לנסות להסתכל עליו ככזה). בכל זאת משהו בי מרחף כרגע ופחות מגיע לארגון מחשבות בכתיבה. והיו בשבועות האחרונים, בטח שהיו, הרבה פעילויות. תערוכות מרתקות של סופ”ש ירידי אומנות בעיר וביקור משמח וממלא של עינת שבאה מהמערב ואהוד בנאי שבא גם הוא לבקר. וכנס תושבים חוזרים…ופרידה קאלו ואטרקציה חדשה שנולדה לעיר…

מתקדמים עם ההכנות לשנה הבאה. לא שיש יותר מדי מה להתכונן או לעשות, אבל לכאורה. תמוז מקדמת את התהליך של השנת שירות. אני בעיקר מרגישה את המשמעות של אמהות משני הכיוונים. מתחילה להרגיש ולהבין את המהות של הנפרדות מצד האמהי. וזה אמא’לה גדול, דברים שרואים מכאן לא רואים משם… ללוות את הילדה שלי במסע העצמאות של תחילת החיים, כשהמסגרות הברורות מסיימות את תפקידן והחיים מתחילים עם משימות הבחירה שהם מזמנים. הנפרדות עוד רגע תהפוך לפיזית. סלט גדול של תחושות והתרגשויות מכל מיני סוגים.
הבנים רשומים לדמוקרטי במודיעין. התחושה שהם חוזרים למוכר מאוד מקלה עליהם את המחשבות על החזרה. ואני רק מקווה שהמוכר אכן ירגיש מוכר. עכשיו נשאר למצוא בית, להתאפס על עבודה ולהבין איך משמרים את הדברים הטובים שגילנו כאן גם בתוך השגרה בארץ. בקטנה.

מציירת. מצאתי לי במקרה חוג ציור. מקום בעיירה מקסימה על ההדסון, מבנה קטן על גבעה, עם אנשים שיוצרים להם בנחת. קסום כמו שזה נשמע. מורה שכל כולו בתפקיד הצייר, עם תנועות רחבות ועמוקות של הידיים כאילו בכל רגע נתון הוא מוסיף עוד פס או כתם על הקנווס ומזה תוולד הצורה. קורס לציור של נוף, בתוך חדר סגור, כי בחוץ קפוא ומושלג רוב הזמן. אבל יש חלון גדול שממנו רואים חלק מהגבעה ופיסת שמיים ועליהם הוא מסביר את עקרונות ההתבוננות ותפיסת הצורה והגוונים. פעם ראשונה שלי עם צבעי שמן. הם מופלאים. מנסה ולפעמים מרגישה שמצליחה וזה אושר גדול.

ובנתיים בתפוח הגדול, ראיתי כמה תערוכות מעוררות השראה. בתחילת מרץ, בסופ”ש של ירידי האומנות הספקתי לחוות שני ירידים. SPRING/BREAK Art Show של אמנים בתחילת דרכם, The Armory Show של אמנים ידועים וגלריות גדולות ובמקרה גם עוד חלק בצ’לסי PLAN B למי שברגע האחרון לא מצאו את עצמם בתערוכות הגדולות.
ביריד הצעיר, היו אמנים, יחסית בתחילת דרכם, עם תערוכות קטנות מלאות בכאב ויופי. אמנית איראנית Arghavan Khosravi , היא חיה כרגע בארצות הברית, יוצרת עבודות מצוירות ורקומות על בסיס של שטיחי תפילה איראניים מקוריים שאבא שלה שולח לה מאיראן. דרך העבודות היא מספרת את הסיפור שלה ושל נשים באיראן היום. ובחורה צעירה נוספת שפיסלה בעיסת נייר את חדר השינה שלה ושל בןזוגה, כולל אותם על המיטה בתנוחה אינטימית למדי. בשיחה איתה היא דברה בפתיחות מעוררת הערצה על חייה ותפיסותיה את עצמה, את האומנות שלה, את העולם. ומשום מה לא כתבתי לי את שמה. פשלה. ומיצגים המעלים שאלות קיומיות כמו האם אתה אחד מאתנו או אחד מהם? הצורך להבין מי הם אנחנו ומי הם? האם יש בכלל אנחנו והם? וצילומים מרגשים של חופשת קיץ בברוקלין עם סיפור שמצורף לכל תמונה. כמה שעות של השראה.
וביריד של הביוקר היו אינספור עבודות מדהימות. מאמן קוראיני שרוקם תוכניות ארכיטקטוניות בדרך מופלאה ואמנים שעובדים עם חומרים בשימוש חוזר, ציורים ותמונות מרגשים. ובסוף גם עבודה של פיקשן היסטורי. אמנית שתיעדה בפיסול חיים של אשה. היא בנתה את החדר של האישה ולמעשה את סיפור חייה. האישה היא אחות צרפתייה שאחרי מלחמת העולם הראשונה הגרה לארה”ב וחיה בברוקלין היא וטראומת המלחמה שלה איתה.
בגוגנהיים יש עכשיו תערוכה שעבורי היתה ממש מעיפת ראש. סיפור של אמנית שבדית Hilma af Klint שחיה מ1862 עד 1944 ולמעשה העבודות שלה והתיעוד המופלא שיצרה במקביל אליהן, הן הוכחה שאת הציור המופשט יצרה אשה, עוד לפני כל הציירים המפורסמים. ואשה שחיה עם אשה ולמדה ולימדה בודיהיזם ורוחניות. האמינה במופשט לעומק שלו והעיזה ויצרה. והכל לפני יותר ממאה שנה. שאני מבינה שזו תקופה שאולי היא פחות מפסיק בהיסטוריה ובכל זאת, נראה לנו שהעידן החדש כל הזמן מחדש ומסתבר שלא בדיוק. והיכולת המופלאה של אנשים ליצור ולא פחות מזה היכולות לתעד את תהליכי היצירה, מעורר המון מחשבה והשראה.
ואת החלק של האומנות אסיים בפרידה קאלו, עוד אשה שלומדים ממנה הרבה. קאלו שעשתה ויצרה ובנתה את עצמה כאמנית עצמאית ייחודית במקסיקו ובארצות הברית ועד היום דמותה והיצירות שלה כל כך משפיעות. וכמו שנכתב בווג בשנות השלושים, הסטייל שלה היה לגמרי חלק מתהליך היצירה שלה כאמנית וכאישה. היא חיה תקופות מסוימות בניו יורק וגם הציגה כאן וכתבה – “You cannot imagine how interesting this city is”. אין צורך להוסיף במילים.

אני לומדת עכשיו את הקורס האחרון שלי באוניברסיטה הפתוחה. על יהדות ארצות הברית. מפתיע אותי כמה מעט אנחנו לומדים ומכירים את הנושא בארץ. אני שומעת הרצאות מוקלטות בהם האנשים (ישראליים מבוגרים) שמשתתפים בקורס לגמרי מופתעים מהרעיונות של התפיסות הרפורמית והקונסרווטיבית. מרתק להבין איך התפתחו כאן תפיסות אחרות של היהדות. את התהליכים שעברו אלפי המהגרים מאירופה בתחילת המאה הקודמת והבחירות שלהם, תוך ויתורים לא פשוטים להתאים את עצמה לחיים המודרניים, קאפיטליסטיים, פרוטסטנטיים באמריקה. את הצורך של היהודים לשמור על הזהות שלהם מצד אחד ולהשתלב בחיים האמריקאיים מצד שני. מעלה הרבה שאלות על היהדות גם שלי, מה בכלל המשמעות שלה ואם יש איזשהו קשר בינה לבין זו של מי שנולד וגדל כאן כמה דורות. שהיהדות שלו אינה סרוגה לתוך הישראליות שממלאת אותנו. ואני שמתבוננת במהגרים הישראליים כאן, מרתק לראות, מה נתפס כזהות יהודית, יותר חזק מזה, לתחושתי, מה כזהות ישראלית ומה המאמץ שמוכנים להשקיע בהשתלבות בחברה האמריקאית. הדור הראשון והדור השני.

ומסביב ממש מתחיל אביב. נקודות קטנות של פריחה התחילו להופיע על העצים וכמה פרחים צבעוניים מעיזים להציצ פתאום החוצה. הטבע המופלא במלוא הדרו, כמעט מוכן לחג…