חורף 93. סופש חורפי מאוד ואני נוחתת בניו יורק. פעם ראשונה טסה לבד, פעם ראשונה לבד בחוץ לארץ, פעם ראשונה מעבר לאוקינוס. כמה חודשים לפני השתחררתי מהצבא. חזרתי הביתה להורים, עבדתי באינטנסיביות כדי לאסוף כסף למסע הגדול. דרום אמריקה.
מגיעה למנהטן בשעת בוקר מוקדמת של יום שישי. נוחתת בגרנד סנטרל ומתחילה להסתובב. קר, קפוא, מפחיד להיות לבד אבל ההתלהבות עולה על הכל. הלסת שמוטה ואני לא מפסיקה להתפעל. מהכל. לקראת ערב צריכה להגיע לבית של חברים של המשפחה בברונקס. מתארחת אצלהם עד שלילך השותפה שלי למסע לדרום אמריקה (ולמסע החיים בכלל) תגיע ונמשיך לברזיל. קבלתי הוראות מדויקות איך מגיעים ממיד טאון לברונקס. סט אחד של הוראות לסאבווי וסט נוסף להוראות נסיעה באוטובוס.
הסאבווי מיועד רק לשעות היום. מהערב עוברים לאוטובוסים לא יורדים לסאבויי. היום עובר מהר. הצוואר והלסת כמעט תפוסים. הכל מפתיע בעיני. הרחובות מחשיכים מוקדם, קפוא ואני כבר עייפה. מתחילה לבדוק מה ההוראות שקיבלתי אומרות. מנסה להבין אם זה שהחשיך זה אומר שכבר לא נוסעים בסאווי או שאם השעה 5 זה עוד לא נקרא ערב. לא מוצאת את האוטובוס, אין סמרטפון ואני מחליטה לרדת למנהרות.
פעם ראשונה בחיים בסאב ווי. החוש כיוון שלי לא משהו ואני מתחילה להלחץ. מצליחה לקנות כרטיס. להכנס למצוא את הרכבת הנכונה ומתפללת שגם עליתי לכיוון הנכון.
בכיס הפנימי יש לי דרכון ואת כל הכסף של הטיול. במזומן. לא הצלחתי להמיר אותו לטרוולרס צקס – זה יקרה רק מחר. הקרון דוהר במנהרות, אני על המפה, בלחץ בודקת שאני מתקדמת לכיוון הנכון ושלא אפספס את התחנה. מרימה את העינים באזור רחוב 125 יש לי עוד אי אלו תחנות. בקרון רק אני וחבורה של צעירים ענקיים שחורי עור. פעם ראשונה שאני רואה כושים. סיפורי הארלם, סיפורי ניו יורק, כל הסרטים המפחידים שראיתי בחיים, הכל עולה ואני משקשקת.
בכל החצי שנה הזאת של המסע בעולם, אלו הרגעים הכי הכי מפחידים. אולי בכל החיים. יורדת בתחנה בברונקס. אין לי מושג לאיזה כיוון ללכת. הלב עוד דופק. נכנסת לבר מקומי ומתקשרת לבית של החברים. הבת שלהם באה לקחת אותי. כמה אני מודה לה על זה. וכמה אני אוהבת את ניו יורק.
(צילום מכריכה של ספר. לצערי אין לי את שמו.באדיבות ענבל – צלמת הבית)
*אשמח להוסיף לכאן עוד סיפורי פעם ראשונה בניו יורק. אם יש מתנדבים בקהל…