השראה. מבינה שהתקופה הזאת מאפשת לי לבחור את ההשראות שלי ולצלול לתוכן. הימים שלי בעיר, הטיולים והפניות לכתיבה, קריאה וקצת נגיעות בציור ובצילום שאני מצליחה להגיע אליהם כאן. מאפשרים לי לצלול למחוזות של לימוד והתפתחות פנימית. החויה באופן כללי, החשיפה לאמנות שמרגשת אותי ופותחת את הראש למחשבות ותובנות על העולם. הטבע המופלא שמסביב (גם האורבני), התרבות השונה והאנשים החדשים שמסביב, בשילוב ההזדמנות להיות פנויה ללמידה.
אמנם תמיד הזמן לא מספיק לי אבל בכל זאת אני מספיקה קצת ומרגישה שיש לי זמן ליצור. ולא משימות מוכתבות.
הזמן שיש לי להתעמק בדברים שהם נטו התשוקה שלי זו זכות גדולה. אמנם זה אתגר להיות עסוקה עם עצמי במשימות של עצמי בלי דד ליינים מאיימים. ואתגר נוסף הוא להפסיק לנסות להתרומם על קצות האצבעות ולהציצ מעבר לגדר של התקופה הזו, ולנסות לראות את מה שמצפה לי מעבר. יודעת שאי אפשר ועדיין הסקרנות לא מרפה ואני מנסה לחשוב לאן העשייה שלי מובילה. מדי פעם נתפסת לאיזה זנב רעיון של משהו מעשי שאוכל להתפתח מקצועית לכיוונו ואז ישר מתחילה לרוץ בכיוון. אח”כ נרגעת ושוקעת שוב בעשיה ולמידה ללא מטרה מעשית מוגדרת, עד לפעם הבאה…
קוראת ושומעת הרבה על התפיסות של אנשי העולם החדש. אנשים שמבינים או מרגישים שהעולם השתנה ומשתנה ותפיסות שגדלנו עליהם של עבודה אחת ומקצוע אחד (שיש לו שם ותעודה) הם לא בהכרח רלוונטיות. ואני מזדהה כי זה קורה לי עוד מתחילת הדרך המקצועית שלי כאדם בוגר. זו גישה שמעודדת אנשים להמציא את עצמם. היצירתיות והפתרונות שלא מן הספר הם הדרך. אנשים שעסוקים בדברים שעל פניו לא מכניסים או לא מקדמים מקצועית, מתוך תשוקה פנימית ורק בדיעבד מבינים את ההקשרים. זה דורש יכולת התמדה ואמונה עצמית גבוהות מאוד ואני מדי פעם, מנסה לסגל לעצמי עשייה כזו. למשל עכשיו.
שמעתי לא מזמן פודקאסט (פופקורן של ליאור) שמספר על עומרי, בחור שלקח על עצמו לשפץ מכונית ישנה….השקיע בזה את כל כולו בלי להבין ממש למה. עזב עבודה מסודרת בהיי טק ושקע בזה. גם כשזה היה קשה ונראה בלתי אפשרי, המשיך. בנוסף גם תיעד לאורך כל התקופה את העשייה שלו. בקיצור, הגשים את החלום של המכונית ואז הבין את היכולות שפיתח והתובנות שאסף מהתהליך והקשרים שיצר עם הקהילה הוירטואלית שליוותה אותו דרך התיעוד שלו. כל אלו קידמו אותו בעשייה המקצועית שלו, שם מצא נישה שבדיוק מתאימה לענין שלו ולאורח החיים שלו.
בחוץ היתה סופת שלגים שבוע שעבר, עוד יום שלג בבית. החורף ממש לא רוצה להיפרד מאיתנו. ומבחינתי זה ממש בסדר. השלג כה מופלא בעיני. לשבת בבית ולראות את העולם סביבנו מתכסה לבן והופך חגיגי וקסום זו גם מתנה גדולה. גם ההתמודדות עם הקור בחוץ משמחת אותי. מכניסה את זה לארסנל החוויות שלי מכאן ונהנת להיות בתוך זה ולחוות את זה פיזית ונפשית. רק עצובה שביטלו את הלימודים בקולומביה בגלל מזג האויר כבר פעמיים…
בחוויות שלי מהלימודים נשארה לי עוד חויה אחת לספר עליה, עד שמזג האויר והחופשים יאפשרו לי למלא שוב את המצברים…בשיעור האחרון שהייתי היתה הרצאה של אדריכלית (Lee Altman) שתיארה פרויקט גדול בברוקלין שהמשרד שלה מקדם (gowanus canal). שיקום של תעלה ארוכה שנכנסת לתוך השכונה. היום זורמים בה שפכים והסביבה בכלל סובלת מהזנחה גדולה. העקרונות של הפרויקט וחלק מהאתגרים שלו, מזכירים מאוד את פרויקט הקדרון שהייתי מעורבת בו בשנים האחרונות. היה לי סופר מרתק לשמוע אותה מתארת את המצב ואת התהליך שהם מקדמים. בסיום ההרצאה היא הראתה עוד פרויקט שהם מעורבים בו ולהפתעתי הגדולה – עיצוב שדרות רגר בבאר שבע. באר שבע! עיר הולדתי. היא לא הספיקה לדבר עליו אבל זה הספיק כדי להבין שהיא ישראלית ובסוף השיעור לדבר בתקווה שיהיה המשך לקשר הזה.
את העיר, לא הספקתי כמעט בשבועות האחרונים ורק בשבת בדרך להצגה, נתקלנו בהפגנה הגדולה נגד מדיניות הנשק. המון אנשים, נהרות של אנשים, הציפו את שדרות ברודווי. את נועם בעיקר הלחיצו כמויות האנשים, אני שמחתי לתמוך.
לארסנל החוויות שלי הצטרפה גם הרפתקאה ביונקרס, שכונה בברוקנס. מחסן איחסון של חברת הובלות שהבעלים שלו הזמין חברה לקחת רהיטים שאין להם דורש. היה כמו להשתתף בפרק של סדרת דרמה. טיפוסים צבעוניים וסיפור חיים מרתק. לחשוב איך נראים השירותים הכמעט “בלתי נראים”. מי הטיפוסים שמפעילים את משאיות הענק ויודעים להתמודד עם העולם הזה מלמטה.
באוניברסיטה הפתוחה התחלתי קורס נוסף על חירויות הפרט בארה”ב. ההתחלה עוסקת בחוקה ונגיעות של רקע על המתיישבים הראשונים ומלחמת העצמאות. סיפורים ומילים מוכרים יותר ופחות מהחיים בכלל ומהשהיה כאן, מתארגנים אצלי בראש, לכדי ציר זמן ומשמעות.
מהחברה הראשונים שהגיעו לוירג’יניה ב1607, מהגרים מאנגליה שלקחו את עצמם ומשפחותיהם ועברו אל הלא נודע, לעולם החדש. בחיפוש אחר עתיד טוב יותר. ג’פרסון והצהרת העצמאות ב-1776. 3 מיליון מתיישבים ב13 מושבות מקימים את האימפריה החדשה של העולם, תוך כתיבת תובנות על משמעות העולם החדש שהם בונים. בתקופה ככ לא שיוויונית בעולם של מעמדות, הם בוחרים לשים את נושא השיויון והחירות וחתירה אחרי האושר בראש סדר העדיפויות. ו11 שנים אחכ כבר כותבים חוקה ומאחדים את המושבות לקונפדרציה שמתפקדת עד היום. 230 שנים אחרי. 27 תיקונים בחוקה (10 מתוכם ב10 השנים הראשונות), אבל הבסיס פועל ועם כל הביקורת פועל בהצלחה ו330 המיליונים שחיים כאן היום מתפקדים במערכת שהיא לגמרי מתפקדת יחסית לעולם.
מחר יוצאים לטיול פסח בסאן פרנסיסקו והסביבה. נתנו לעצמנו חופש ממסורת החגים של ארוחה וטקסים, אבל לא ממסורת הטיול! והטיול הזה פותח את העונה, יוציא אותנו מתרדמת החורף (הנעימה) אל המרחבים…חג שמח לכל החוגגים והרבה חירות לעולם.
תעשו חיים בטיול. מקנא בכם.
אחלה פוסט אורית. אחד החזקים. הזכיר לי פוסט (ישן) שקראתי לאחרונה של בלוגר מוזיקה שמתאר דברים דומים לגבי עליה על מסלול לא צפוי כתוצאה מהחלטה להגשים חלום קטן. הקטע הרלוונטי מתחיל מהפסקה השלישית (״רדיפה אחרי חלומות זה לא דבר קל….״): http://southernharmonyblog.com/ten_years_of_musical_dreams
חג שמח!!