שינויים בתנועה

כמה קשה לפעמים לשמור על תנועה. לא לעצור. לא לברוח. להתמודד עם מה שעולה וגם למשוך קדימה. מרגישה ששם אני בתקופה האחרונה. נפרדת ובונה, מקבלת חיזוקים ותודות וגם ברקסים ומורכבויות וצריכה לנוע בינהם ולהבין מי, מה ואיך ממשיכה הלאה. התנועה להבנה וחיפוש של המקום הבא. תנועה שמצד אחד מרגישה ומודעת ליסודות, למקומות בהן אני חזקה, יודעת מי אני ומה אני רוצה ותנועה מנוגדת שמאתגרת את הסבלנות ואת הביטחון בעצמי, מתנפצת על קירות שאני והחיים בונים ונותנת תחושה של צניחה למקומות של האין. לפעמים, כבר לא בטוחה אם באמת אין או באמת יש, או באיזו מידה ותמהיל יש מהגם וגם הזה. שטה לי באגמים של חלומות מקצועיים עם גלים גבוהים של תהיות קיומיות וביצות של ביטחון וחוסר ביטחון ומתלבטת איך ולאן לכוון את הספינה. ובתוך כל זה מבינה שהמשימה היא להמשיך לנוע, לשמור על תנועתיות. לקחת החלטות תוך כדי עשייה. לאתגר את עצמי בכל מיני מהירויות ותנאי דרך. מנסה גם לא לדלג ולברוח ממורכבויות, לתת לעצמי לצלול לכמה בורות. עד שהדרך תתבהר או בעצם, אם להיות כנה עם עצמי, עד לסיבוב החיפוש הבא.

רכבת ההרים של העשייה והחיפוש המקצועי. קרונות של פחדים מול רגעים של עשייה והתקדמות שמאפשרים בהירות וגם הפוגות לא ברורות בדרך. אני בכלל לא חובבת רכבות הרים, לונה פארקים או רגעי אקסטרים מלאכותיים למיניהם ומעדיפה את הטבע נטורל ורגוע. רכבת רכבת, אבל איפה הכוח החיצוני שדוחף קדימה על הפסים? מרגישה עכשיו שאני גם זו שיושבת בקרון ומתמודדות עם הסללומים של הדרך, גם דוחפת את הקרון בעליות התלולות וגם תופסת חזק כדי שלא יתדרדר מהר מדי בירידות. מבינה את ערך העצירות ואת ערך הדחיפה ואת ערך התתגלגלות ומנסה לתת מקום לכולם. ואם להיות גם אופטימית, בימים האחרונים גם נרגעת, מתמלאת ביותר נינוחות ומצליחה להנות מהדרך ואתגריה. יה חתיכת חופרת שכמותי…לפעמים אני גם מגזימה בעומק החפירה ומיקוד ההתבוננות.

ראינו הצגה בתיאטרון גשר. היינו בתיאטרון. זה לא קורה הרבה. ולרוב מתבאסת לראות גם שם את תסכולי העולם והחיים, מרגישה שיש מספיק מסביב. אבל היו לנו כרטיסים והמלצות והלכנו לראות את אלף שמשות זוהרות. זו הצגה שבועטת חזק. כולה מתרחשת בעיר כבול באפגניסטן. היא חזקה ומרגשת, היא מטלטלת ומפרקת רגשית, היא עצובה. היא מראה את הכוח האנושי להרוס ולהחליש ואת אותו כוח שיכול על הכל ובונה ויוצר. התפאורה ואו. פשטות מורכבת של אביזרים. כמה הצרות שלנו, בנתיים, קטנות לעומת מה שא.נשים עוברות בעולם.

סיגלית לנדאו מוזיאון ישראל. האישה שעושה ועושה. מייצרת עבודות ותפיסות. מעיזה להניח אותן בגדול ולחשוף אותן ואת עצמה לעולם. ברור לי שהחיים שלה הם לא פשוטים. יודעת גם על מורכבויות שהיא סוחבת. על חיי משפחה והורות שלא פשוט לנהל בתוך עשיה כזו. ובכל זאת רוצה לפעמים להפתח כמוה. להעיז כמוה ללכת עם הרעיונות שלי עד הסוף. אמנם לא שואפת לשים את עצמי על מסך אבל את תפיסת העולם ואת החלומות שלי, לדעת לשחרר, לאפשר מקום לרגעים ללא שליטה להפתח מהמצב החד, האנכי ולהתעגל לכדי תנועה עגולה רחבה התופסת את מקומה הנינוח בעולם הזה.

ריו אביירטו, כייף גדול ברמת עולם מופלא שנגלה לי. שנים שומעת על זה מנעמה (תודה!), ועד לפני כמה חודשים בכלל לא חשבתי שזה בשבילי. הגעתי הססנית ועכשיו ממש מחכה לימי ראשון. היכולת להפתח בתנועה, בלי ממש להבין איך ומה זה אומר אבל להרגיש את זה חזק. האפשרות לפעול ללא צורך לתת מילים או צורות, פשוט להיות ופשוט לרקוד את זה. איך שבא וכמה שבא. זה עוצמתי לי מאוד. לא להפעיל את המוח ולנסות לפעול לגמרי בלי לחשוב. חדש לי ומרגש. וגם מופע של כח עוצמה נשית, בלי להכיר ובלי לשפוט. ממליצה.

סיור אומנות עם אמא בצפון. מוזיאון וילפריד ישראל בהזורע והמשכן בעין חרוד. במוזיאון בהזורע, שהייתי בו פעם ראשונה, מעבר לסיפור המעניין של המקום, היופי של קיבוץ על מורדות הכרמל, האדריכלות של הבנין המיוחד (והמוזנח) וסיור בהדרכת טלי, מנהלת המוזיאון. מוצגות בו עכשיו שתי תערוכות מרגשות. העולם הצף של אורי גרשט. צלם ישראלי שצילם גנים ביפן וגן הרייקות של האמן היפני קוג’י יממוטו. התערוכות הן קטנות, לא מאוד מהוקצעות אבל ממש נוגעות. בטקסט על תערוכת הצילום מתואר המושג “מוֹנוֹ נוֹ אַוַוארֵה” זה מונח בודהיסטי שמשמעו תוגת הקיום, עצב שיש בו השלמה עם ארעיותם של החיים, עם תהליכי פריחה וקמילה. אורי מצלם את הטבע ואת גני הזן בהירושימה. מצלם את פריחת הדובדן הקצרה ובעיקר את הנשירה שבאה אחריה. זה עדין ורגיש ומעורר הרהורים על טבעה של המציאות הנראית לעין ועל זו שלא, על תהליכים, על מעגליות, על החיים. גם התערוכה של יממוטו, היא עדינה ומרגשת. הוא נזיר זן ופסל ובוחן בעבודותיו את התהליכים ותמורות שמתרחשים בחומר.
בעין חרוד, מוצגת התערוכה המדוברת של משפחת אבו שקרה מאום אל פחם. חמישה אומנים בני משפחה אחת. שלושה אחים, בן דוד שלהם ואחיין של הבן דוד. וליד, פריד, סעיד, עסאם וכרים אבו שקרה. הכי מרגש בעיני, שאמא של שלושת האחים, מרים, גם היא נוכחת מאוד בתערוכה. ההדרכה אפילו מתחילה בסיפור שלה. אשה שהחיים היו קשים אליה ובתוכם הצליחה לגדל 9 ילדים ולאפשר להם לראות את היופי שבעולם, ליצור, לצייר ולהאמין בעצמם ובדרך האומנות. כוחן של אמהות.

פרידות מאנשים שעבדתי איתם בשנים האחרונות, גם הן נקודה שעוצרת בה. אנשים שחלפו בחיי והשאלה המסקרנת מי מהם ישאר בהם ובאיזו מידה. שינויים דורשים פרידות והתחלות ובעיקר את ההסכמה לנוע בין שתי אלו. טיול סנפלינג מפתיע, שתמר ארגנה לחגיגות יומהולדת של שעיה ועידו, גרמו לי לחשוב גם על איך הצעד הראשון הוא ככ מפחיד ואחריו 70 מטר בין שמיים לארץ, הופכים להיות די מהנים. איך נראה קליל כשאחרים צונחים לפיר עמוק וכמה מטלטל זה לעמוד בעצמי בפתח להשען ולעשות את הצעד הראשון אחורה, בלי לפגוש קרקע יציבה בעקבותיו. הרגעים האלה בין יציבות אחת לשניה, אם זה בפועל ואם לכאורה תוך יכולת להתמסר לרגע, כמו שהוא.
וגם גילוי משפחתי מעניין, תמר קוראת אבא’לה ואני אמא’לה. איזו חלוקה שיוויונית. הילדים שלי שותקים…

הלימודים בבר אילן, סופר מענינים. שומעת את הדברים שממש כיוונתי לשמוע. מעניין גם המפגש עם האקדמיה שמנסה להיות רלוונטית ולרוץ מספיק מהר כדי להשוות עם המציאות המשתנה. לא בטוחה שמצליחים. בולט בעיני, ההבדל בין המרצים מהחוץ שבאים עם ניסיון מהשטח לבין חוקרים מהאוניברסיטה שיותר מושקעים בתיאוריות ובחוקיות האקדמית. למרות שהשנה הזאת מוקדשת לקורסי החובה שאין בהם הרבה בחירה, מקווה שאצליח לדייק לי עוד יותר את הבחירות בסמסטר הבא.
הצלילה לתיאוריות והכלים שמסבירות להבין אנשים, להכיל מורכבויות, לייצר שיח ומו”מ בונים, להיות במודעות לתבניות של סטריאוטיפים וייחוסים, לנסות לצאת מתפיסת משחק סכום אפס והבנה של המציאות כרחבה הרבה יותר מניצחון והפסד. גישות של אינטרסים מול צדק וכוח. מרגישה שכולם מסביב יחסית מבינים את המשמעויות של היכולות הללו, אבל אז שומעת חדשות ומרגישה שאני סגורה בבועה מסוימת. גם בתוך הבועה רואה הרבה שמדברים, מנסים אבל ברגע האמת, כשיש מעורבות רגשית, כשזה מגיע אלי אישית ודורש ויתורים והסכמות כואבות, מתקשים מאוד להיות פתוחים ונדיבים, כולל אותי כמובן.

צדק מאחה זה הקורס שהכי מרגש אותי, מדובר בתהליך שמציע מסגרת מחשבה אחרת על פגיעות, נפגעות ופשעים. בפועל צדק מאחה מאפשר מפגש של ‘בעלי הענין’ בעקבות פגיעה מסוימת כדי לחשוב במשותף איך להתמודד עם הפגיעה בהסתכלות לעתיד. מהות התהליך מתמקדת בצרכים גם של הנפגע.ת וגם של הפוגע.ת והקהילה שסביבם. זה תהליך ששם את כבוד האדם כערך בסיסי. למעשה התבוננות על פגיעה גם ממבט על וגם בנגיעה מאוד מאוד אישית וקרובה. צדק מאחה מתייחס לכל הצדדים באירוע, כסוג של ‘בעלי מניות’ בפגיעה המסוימת ומאפשר מפגש כדי לחשוב כיצד להתמודד עם הפגיעה עצמה והשלכותיה לעתיד. התהליך גם לוקח בחשבון את הטענה לפיה פוגעים הם למעשה קורבנות של הזנחה חברתית, של אבדן כוחה של הקהילה ובמקרים רבים של אפליה על רקע גזע או מגדר.
התהליך בשונה מתהליך פלילי, מאפשר מקום לצד הנפגע. בתביעות פליליות, המדינה היא התובעת והנפגע אינו חלק פעיל כך שעשוי להרגיש מופקע מהמקרה. צדק מאחה יכול לבוא במקום בית משפט והליך פלילי, במקביל לתהליך משפטי קונוונציונאלי או הרבה שנים אחריו. צדק מאחה רלוונטי גם למקרים שלא מתאימים לבתי משפט (סכסוכי שכנים פשוטים, סכסוכים משפחתיים שלא הוגשו או לא מתאימים להגשת תביעה, עבירות שחלה עליהן התיישנות וכו).
התנאים הבסיסיים למימוש תהליכי צדק מאחה הינם שהפוגע והנפגע מסכימים ורוצים בתהליך והפוגע מכיר באחריות שלו לפגיעה. בכוונה משתמשים בטרימונולוגיה של פוגע ונפגע ולא קרבן ופושע, זה משמעותי בחלק של הנמכת השיפוטיות. חשוב להוסיף שזה תהליך מאוד מובנה שמלווה על ידי אנשי מקצוע ולא נערך כמפגש ספונטני בין המעורבים.
המחקרים מוכיחים שצדק מאחה הוא כלי לפיתוח אמפטיה ומניעת פגיעות חוזרות.
מעודד לשמוע שבארץ, בני נוער פוגעים, עם תיק ראשון, מופנים קודם כל לתהליך שמבוסס על עקרונות הצדק המאחה ולא להליך משפטי.
במסגרת הקורס התבקשנו לכתוב עבודה אישית על מקרה בו הייתי פוגעת או נפגעת. בחרתי לכתוב על פגיעה שעברתי. כתבתי על הלידה של מתן שהיתה מאתגרת בהקשר של יחס הממסד והמיילדת אלי כאישה יולדת. הרגשתי אז, לפני כמעט 17 שנה, פגיעה עמוקה וכואבת שעדיין חיה בתוכי. לשמחתי לקח לי זמן לחשוב על אירועים שהייתי נפגעת או פוגעת בהם. אבל אז עלו כמה. אני עוד רוצה לכתוב על מקרה בו הייתי פוגעת. יש לי אחד כזה בארסנל מתקופת הצבא בשטחים, מול אמא פלסטינית צעירה, שמצאתי את עצמי מולה ומול שני ילדיה, כחיילת המייצגת את כל מה שרע בכיבוש הזוועתי הזה.

גם יומהולת אחת. של צמיחה רגועה. חגיגות קטנות ונעימות באוירה משפחתית. מזל טוב לי.