פווווווו

סוגרים חודש של ימים בניכר. מרגיש ארוך וגם קצר. כבר מבינים שרחוקים.
אחרי חודש מגלה שאפשר לנשום בנחת בחלק מהמקומות, אפילו שיש עוד הרבה מקומות שלא. משימות הבירוקרטיה האינסופיות לא ממש נגמרות ומשולות בעיני לסבך קורי עכביש צפוף, שצריך לצלוח לעבור דרך, אבל אי אפשר לעבור בלי לגעת או להפגע מאחד או יותר מהקורים. ואם נפגעת מאחד מיד תופיע תגובת שרשרת….
מאמינה ומזכירה לעצמי ולנו שהכל יסתדר ואפילו בקרוב, אבל אי אפשר לברוח מזה שזה מעמיס משימות על הלוח ועל הנפש.

חשבנו שצלחנו את קניית הרכב האחד ולפנינו השני. גילינו שחזרנו לנקודת ההתחלה…
הצלחנו (סוג של) להגדיל את מסגרת האשראי בבנק ונתקע לנו החשבון… צעד קדימה צעד אחורה.

אבל רכשנו כבר את רוב מה שהיה צריך דחוף (מצעד החבילות שנוחת כל יום על מפתן הדלת…מרגיש כמו סצנה מסרט) פותחים דלת וחבילה אחרי חבילה פשוט מחכות.  מאוד מרגש… ופתיחה והרכבה…אחלה פעילות לחופש.

מסביב שומעים הרבה עברית. ומרגישים היטב את גל המשפחות הישראליות שהגיעו. יש כאן קבוצה של אנשים, בעיקר נשים שמשתדלות מאוד בשביל “הקהילה”. להכיר, לעזור ולהכניס לעניינים.
גם מסיבות עסקיות וגם מייצר קהילתי ותחושת חובה לעזור אחרי שעזרו להן (הנחות שלי). בקיצור מזמינים אותנו לשלל פעילויות ומפגשים בעברית ובישראלית.
שבוע שעבר הלכתי לאחד ממפגשי הנשים. היה מוזר, היה מעניין, היה אפילו מאתגר וקטע מספר שאני קוראת עכשיו (תודה לעידית על הספר המומלץ) פשוט מתאים להפליא לתחושה שחזרתי איתה מהמפגש –

“..אז הקשבתי לבני ארצי ורשמתי רשימות. בדידותם היתה מודבקת על בדידות אחרת. הדהים אותי לגלות שערים רחוקות בנויות כך שתדע בדיוק מאין באת, אנחנו לוקחים את הבית אתנו כשאנחנו עוזבים. לפעמים הוא מקבל משנה תוקף מעצם העובדה שעזבנו…”
(יסתובב לו העולם הגדול | קולום מק’קאן, מי שכתב גם את האפר של אנג’לה)

בנוסף, הגענו למכולת הישראלית ועולם חדש נגלה לפנינו. ממש ליד הבית שלנו פשוט סופר ישראלי למהדרין שיש בו כל מה שאי פעם חשבנו להתגעגע אליו. אפילו סמרטוטי רצפה וסקוצים כסופים…
רכשנו בשמחה מלפפוני וזייתי בית השיטה, חלווה, רסק עגבניות, קרוטונים של אוסם ואפילו פתיבר ושוקולית…רק שכחנו לקנות טחינה. נחזור מחר לקנות חלה (מספרים שיש טריות כל יום שישי) והשלמות (הפיתות היו מעולות…).

יום הדין של בתי הספר מתקרב אלינו בצעדי ענק ויגיע ביום שלישי הבא (6 בספטמבר). השבוע היינו במבחנים וסיורים בשני בתי הספר. התיכון הפתיע לטובה. קיבלו אותנו בחיוכים והמון סבלנות. תמוז עשתה שני מבחנים, התוצאות של המבחן באנגלית היו מרשימות והיא ברמה הכי גבוהה של הELL  (english language learners) . היועצת שבנתה איתה את המערכת היתה לגמרי “דמוקרטית”. מבינה, מסבירה, סבלנית ומאוד מפרגנת ובעדינות גם הציבה רף ציפיות, כולל הנושא החברתי. המערכת צפופה ומוזרה, בנויה בדיוק של דקות ב9:03 עוברים כיתה, לשיחת עדכון יש במערכת 22 דק’ ומסיימים ללמוד ב15:04. המבנה ענק והצוות (בנתיים)עושה רושם חייכני וחיובי.
היא התבקשה לבחור שני קורסי בחירה ממגוון די רחב, אבל בהתאמה למערכת ולרמת האנגלית. בחרה בצילום וידאו והתפתחות הילד. בסיור גילינו שבמסגרת התפתחות הילד מקבלים בובות של תינוק שצריך לטפל בהן, כולל סופש אחד (בובות שבוכות וצריך להרגיע ולהחליף להן). הכיתה עמוסה בסלקלים ואביזרים…זה היה די מטריד, מה שהביא אותה לכתוב לבדה מייל שהיא מבקשת להחליף את השיעור הזה…כבר היה שווה.
בנוסף נרשמה באומץ לסמינר שכבג של הצופים לשלושה ימים בסופ”ש הבא.

בבית ספר היסודי, היו הרבה יותר עינייניים. עשו סיור טכני, דקלמו את החוקים, לא הסכימו לתת לי לדבר עם המורה של הELL, או לקבל שמות של ילדים דוברי עברית מהכיתות הרלוונטיות. משהו בסגנון אנחנו יודעים את העבודה ונא לא להטריד.  זו הדלת בה נפרדים ביום הראשון מהילד ושלום. עכשיו נותר להזרים הרבה אנרגיות חיוביות ולהאמין במערכת ובילדים. אה וגם לקוות שצלחנו בשלום את רשימת הציוד.

דותן השאיר אותנו השבוע לבד והמריא לסאן פרנסיסקו. חששתי שיהיה מאתגר, אבל, עבר בנעימים. הרבה בזכות ענת שבאה מהעיר הגדולה לבלות אתנו יומיים בפרברים.

מזג האויר היה נעים במיוחד כל הימים האחרונים, ולצערנו לא ניצלנו אותו לימי מנהטן, בגלל מקרה ברך שמתן סוחב וסידורי בתי הספר. היום שכבר החלטתי שאי אפשר יותר, נסענו נועם ואני והגשם תפס אותנו בתצורת מבול איימתני. צריך להתרגל גם לזה שפתאום משום מקום מגיע גשם שלא עוצר במשך זמן לא קצר. הגענו רטובים מאוד, אך בבגדים מתאימים, מה שאפשר לכוס שוקו חם בסטארבקס לייבש אותנו כמעט לגמרי. היינו בתערוכה של תלבושות והדמויות של סטאר וור (מלחמת הכוכבים) – פייר – היה מרשים! וגם היה כייף לבלות אחד על אחד עם נועם ולהצליח להקשיב בסבלנות לכל הידע שיש לו בנושא ובכלל. האחים שלו בילו עוד יום בבית, בלי שום בעיה.

במסגרת ניסיונות ההכרות עם האזור, הספקנו גם כמעט לעשות קמפינג ללילה אחד.
מקרה הקמפינג היה מצחיק ומלמד…הילדים החליטו שחייבים כבר לצאת לקמפינג. מכיוון שלא הבאנו בכלל ציוד טיולים מהארץ, יצאנו ביום חמישי שעבר למשימת חיפוש אוהל ושקי שינה ושאר ירקות. לא לגמרי מצאנו את עצמנו בחנות הקמפינג הענקית שהגענו אליה ויצאנו משם מותשים רק עם 3 שקי שינה.
בשבת, החברה הצעירים הודיעו, שבכל מקרה יוצאים. הם מצאו מקום (במדינת ניו יורק) ואפילו ארזו, ככה שלא נותרה ברירה אלה להצטרף להתלהבות שלהם. השאלנו אוהל ויצאנו לדרך.
אמממה …עד שיצאנו ועד שעצרנו בדרך להצטייד במה שעוד היה חסר, במה ששכחנו לקחת ועוד כמה דברים שאם כבר מצאנו למה לא לקנות (קרש גיהוץ למשל)…הגענו לאזור של הקמפינג שעה לפני שקיעה.
אכן אזור מדהים ביופיו ובאפשרויות הטיול שלו. אך הילדים, בחרו קמפינג בטבע ולא אתר מוסדר, כי רצו  קמפינג “אמיתי”. מזג האוויר היה מעולה, המקום מקסים (מקימים את האוהלים על קרחות יער קטנות שבניהן זורמים יובלים של נחל – מושלם). הרבה אנשים חוץ מאיתנו חשבו גם שכדאי לבלות שם את הלילה. בקיצור, לא מצאנו מקום להקים את האוהל, וגם ניסיונות הגישוש שלי להצטרף לאחת המשפחות הממוקמות – לא צלחו. ככה שנאלצנו (לא בצער רב, מצד ההורים יש לומר) להתקפל ולחזור הביתה. עצרנו בשקיעה ליד סכר מדהים לקפה וארוחת ערב והגענו הביתה בחצות עייפים, צוחקים ומרוצים. מובטח טייק טו לנושא. חייב להיות בקרוב…לפני הקור.

סוף השבוע הזה יהיה ארוך, בשני חוגגים את הלייבור דיי – חג העבודה. חוגגים את סיום הקיץ או העובדים חוגגים את סיום החופש הגדול או שסתם עושים קניות בסיילים. לא הצלחנו להבין…אולי נצליח ליישם עוד רכישות מהרשימה הלא נגמרת של הצריכים (במילעיל) והפעם בהנחה…מה נהיה מאתנו…

אמשיך לעדכן,
אורית