כנסיית השכל

---

דברים שלמדתי וחידדתי בקורס בקולומביה. לקמפוס יש משמעות. למזג האויר יש משמעות. יש הרבה דברים שאני יודעת. פרזנטציות כאן הן אחרות. אנשים הם טובים בבסיסם. יש מקום לתפיסות שמציבות גברים ונשים במקומות לגמרי שונים. ביטחון זה אכן הכי חשוב, קודם ביטחון עצמי במי שאת ובסביבה הקרובה שלך וביטחון כללי וכלכלי ותעסוקתי. ניו יורק היא מופלאה וגם נוראית. מתקדמת ותקועה. מקדמת ואוכלת יושביה בו זמנית. כמו העולם כולו בעצם.

אחד הרעיונות המרכזיים שעומדים בבסיס הקורס על נשים וסביבה עירונית שמעבירה הפרופסור Susan M. Blaustein הוא שעיר היא מערכת. אקוסיסטם שלם. אישה כדי לממש את עצמה צריכה להשתלב במערכת…להצליח לעשות פוטוסינתזה. יש לה יכולות לתת אבל חיוני בשבילה גם לקבל בחזרה כדי לייצר את המצופה ממנה וגם לצמוח. כמו שהצמחים זקוקים למצע אורגני ולשמש על מנת ליצור חמצן. האישה שדואגת לילדים ולמשפחה, מהי האנרגיה שהיא מקבלת חזרה? יש מקומות רבים שהמעגל הזה לא מאוזן.
בקורס היא מצביעה בעיקר על מקומות של עוני או אזורים קשים (גאוגרפיים והיסטוריים) שמאתגרים את הנשים. אני מבינה שזה נכון לכל מקום.

כל שיעור הוא הרצאה של מרצה אחר מהאוניברסיטה. וזה מאפשר הצצות לתחומי עיסוק ותפיסות של עוד אנשים.
Prof Patricia Culligan, מהנדסת אזרחית דברה על העיר בהקשר של קיימות עירונית, בעיקר מהזוית של התשתיות. מבחינתה א-נשים מגיעים לגור בעיר בגלל הנגישות. אבל כאן אפשר לסייג. היא מראה איך מערכת הרכבות התחתיות במנהטן בנויה אנכית בקווים של צפון דרום. כאשר פורטים את חיי היום יום. נשים\אמהות בעיר, יש להן מגוון משימות שהן צריכות את התחבורה הציבורית עבורן. בעוד הגברים בעיקר נוסעים לעבודה וחזרה. הנשים, שמות את הילדים ו\או אוספות את הילדים, לוקחות לרופא, לחוגים, עושות קניות…כל זה בדרך לעבודה וממנה. ומערכת הרכבות האנכית פשוט לא מותאמת לזיגזג של החיים הנשיים. היא ספרה מהנסיון חיים שלה על לגדל ילדים קטנים בעיר. על להיסחב עם עגלה בסאבווי, על לחשב באיזה תחנות יש מעליות ולנסות להמנע מאלה שחסרות. על מצב המעליות הלא סמפטי כי לעיתים הן תאי השירותים של ההומלסים. על המחסור בשירותים ציבוריים סבירים.
הבעיה שאם להתנהל בחוץ הופך להיות מסובך, אנשים נהיים כלואים בדירה\שכונה ויש לזה הרבה השפעה על החלטות מהותיות בחיים. מחקרים והחיים מראים שנשים מתפשרות על עבודה קרובה גם אם היא פחות מעניינת או מכניסה. גברים פחות. עוד מעניין היא דיברה על אנרגיה. על גישה לאנרגיה. לחשמל. המצאות מבוססות אנרגיה כמו המקרר או מכונת הכביסה שיחררו את הנשים אבל צריך לגור במקומות בהם יש גישה ואספקה סדירה של חשמל. גם מערכת סניטציה ואספקת מים נקיים, היא לא בגדר מובן מאליו בעולם שלנו. הרבה אזורים שאין בהם (וכאן צורפה דוגמה למקום בבנגלדש שם נהוגים שירותים מעופפים…אנשים שגרים בבניינים ללא מערכת ביוב או מים. הצרכים שלהם מוכנסים לשקיות ומתעופפים מהחלונות…וזה בדרכ גם אומר שאין מים זורמים בדירות או מי שתיה באיכות סבירה…שלא לדבר על שירותי פינוי פסולת עירוניים). ענין גדול יש גם עם היגיינה נשית במצבים של מחסור בתשתיות. וכאן כמובן עולה נושא הפליטים וגם ההומלסים. נושא שנוגעים בו בסוג של עדינות שמנסה להיות קורקטית. אבל עם הנתונים של כמות מחנות הפליטים ומספר הפליטים והפליטות שיש היום בעולם כולל הזמן הממוצע של חיים במחנה באים גם המשפטים מלאי ביקורת כמו גם עזה והגדה.

יום סיור עם הקורס. למדתי שיש קטע מהשדרה השישית של הכלבויים הראשונים שנקרא The women mail. ראיתי את המקום בו היה מפעל טקסטיל שנשרף באחת השבתות של מרץ 1911. נהרגו שם 146 נשים שלא היו להן מדרגות חירום לרדת איתן מהקומה הרביעית. רבות מהן נערות צעירות שגרו בשיכונים שמסביב ונשלחו לעבוד כי לא היתה ברירה. בעקבות האסון הזה, נקבעו תקנות חירום לבניינים, למקומות עבודה והוקמו ארגוני העובדים הראשונים.

מרצה נוסף Professor David Chapin, שהוא ארכיטקט ופסיכולוג. דבר על הנושא של המקום שלנו בעולם. על הגוף שלנו ועל הבית שלנו. המקום אצלנו שמחפש את החופש ובעצם כולנו צריכים לסדר גבולות כדי להרגיש חופשיים. משפט סופר נכון בעיני.
ועל הבית שלנו. איך אנחנו מכניסים את הגוף והלב לתוך הבית. להפוך אותו לHOME? האם זה המטבח? המטבח כלב של הבית וההתפתחות שלו לאורך השנים (מה שגרם לי להרבה מחשבות על הקיבוץ). כמובן גם בהקשר של האישה והמטבח. מתי המטבח נכנס הביתה, מתי ואם הפסיק להיות מופרד מחדרים אחרים בבית, הפונקציונליות שלו ומי קידם אותה (נשים!).
היה לי מרתק לראות את הפרזנטציה שלו. איך הציג את הרעיונות שלו. אדם שחושב גרפית. הוא בנה ציר זמן של המאות האחרונות 1700,1800,1900,2000 והראה עליו התפתחות של רעיונות כמו שחרור מעבדות, זכויות אזרח וזכויות הצבעה לנשים, זכויות עובדים וחופש מיני איפה כל אחד התקדם משמעותית על ציר הזמן. זה יצר תרשים מעניין. אח”כ ניתח תמונות ניו יורקריות מכל מיני תקופות והראה על פיהן את מצב הנשים. רוב התמונות היו של צלמות, בתקופה שלהיות צלמת היה לגמרי יוצא דופן. אבל דרך זה אפשר היום לראות את נקודת המבט הנשית על העיר. (תוך לקיחה בחשבון שזה לא סנייפ שוט הרי כל צילום תוכנן בקפידה וקדמו לו שעות ארוכות של הכנות).

תמונה שצלמה אליס אוסטין ב1896. הצלמת התכופפה כדי להיות בגובה העיניים של הילדים. התעקשה לצלם את העוני והקשיים של החיים. צלמה הרבה נשים. הבית שלה בסטייטן איילנד הוא מוזיאון צילום. מקווה להגיע לשם בקרוב.

דבר גם על ארכיקטורה בעיר ותכנון של בנייני מגורים ומקומות עבודה. ועל נשים פורצות דרך מתחילת המאה הקודמת (לרובן היה אבא עשיר ונחוש שדאג להשכלה שלהן ואפשר להן ליצור). על Household Engineering שפיתחה קריסטין פרדריק במטרה לשפר את היעילות בעבודות הבית. כמו כמה צעדים הם אופטימליים למרחק בין התנור לכיור למשל?  ממקום של להפוך את האופן שבו עוסקות הנשים בעבודות הבית ליעיל יותר כדי לפנות להן (לנו…) זמן לדברים אחרים.

יש לי עוד שתי הרצאות לספר עליהם. אשמור לפוסט הבא כדי לא לעייף…

והיו גם עוד קצת שיטוטים בעיר. יותר בין לבין מאשר שיטוט לשם השיטוט אבל עדיין עם איכויות (כשצועדים ברגל בערך 60 רחובות ביום וחוזרים על רגליים תפוסות וראש בעננים זה בכל זאת נחשב שיטוט)
השבוע הוא שבוע ירידי האומנות בעיר. יש לא מעט ירידים בכמה רמות של מעונבות. הימרתי לשמחתי על אחד צעיר ובועט יחסית. שהיה חגיגה של השראה וצבע. וזה הצטרף לסיור גלריות בצלסי שגם היה באווירה חגיגית ומרתקת.

 

SPRING/BREAK Art Show יריד אומנות. עמדה של דרכונים לעולם ללא גבולות. הפגנה אין סופית בעד הבעד וציור מתמשך. שתי קומות ענק מלאות יצירה והשראה מדברים הכי מוזרים ולא מובנים לדברים שהם ישר לתוך הבטן.

ועוד סופת שלג שכיסתה הכל לבן ואפילו סדרה לילדים שני ימי בית.

ותחושה של עצב נוראי ובלתי נתפס במחשבה על אשה יקרה, אמא של חברה אהובה, שאהבה כל כך שלג ומרחבים וקבלה עדכון כל פעם שירד כאן שלג. והיא, באופן מפתיע נפרדה מהעולם, ועכשיו אי אפשר לעדכן יותר. ויש להתמודד עם הצער האינסופי ולזכור את החיים מלאי הטבע, האומנות והמוזיקה שחיה. וללכת בדרכה. לטייל המון, לחלום ולהגשים ולמלא את החיים כמעט רק במה שאוהבים.