אהבה

יושבת לכתוב פעם בכמה שבועות. מתעדת את מה שזוכרת מהזמן שחלף מאז הפוסט הקודם.
החיים רצים והמון חוויות משמעותיות. לפעמים יש לי תחושה שהחיים כאן מתקיימים בתוך בועה של זמן. תרכיז חוויות שממוקמות ליד החיים.  מסלול מיוחד שהוא חיצוני למסלול החיים עצמם. יודעת שכשנחזור לא אתחיל מאותו מקום שעזבתי, אבל עדיין מרגיש כמו פניה חדה מהחיים למקומות שהם לגמרי אקסטרא מהמסלול שהייתי עליו.

גיחה קצרה מאוד לביקור חטוף בארץ בעיקר לזמן הורים ומשפחה, גרמה לי להרגיש שלקחתי את עצמי מהמקום שלי, וגם השארתי את עצמי. קשה לי להסביר במילים. תחושה מפתיעה של כמה הנוכחות שלי קיימת בארץ באנשים שהם חלק ממני ואני חלק מהם וכמה אני כאן, בלי הקשרים והמסגרות, סוג של אורית אחרת. והתחושה המוזרה הזאת, מזמנת אפשרות מופלאה להפגיש בכל ביקור את מי שהשארתי ואת מי שאני עכשיו. כי מעבר לגיאוגרפיה זה מסע של התפתחות וצמיחה.
ותודה לכל מי שהשתתף בפרויקט “החבילה עוברת” שהפכתי להיות בימים בארץ, ותודה למי שמשקפים לי מי ומה אני. ומחכה לפגוש בקיץ, את מי שלא הספקתי הפעם.
וכמו שאמרתי לפקידת ההגירה בכניסה לארצות הברית, ששאלה אם הבאתי איתי כסף או רכוש, הבאתי פשוט הרבה אהבה…

בחוץ, ממשיך הכפור. שלג ומינוסים כבר לגמרי חלק מהשגרה. ואפילו מזה אני לא מצליחה לסבול. נהנת ואוספת לעצמי גם את החויה של ההתמודדות עם הקור. העצים בשלג הם יופי פיוטי ואחד משיאי הרגישות של הטבע בעיני. נגיעות עדינות ואלגנטיות של לבן על הגזעים החשופים. קסם.

בעיר הספקתי תערוכה של מונק במט ברוייר. תערוכה קשה של הצעקה ומה שמסביבה. העצב והקושי של העולם. עבודות מלאות עוצמה וזעקה קורעת לב. כמו סיור במחלקה סגורה. עד שהיציאה מהמוזיאון החוצה היתה צריכה להעשות בהדרגה, כדי לא להסתנוור מהאור והטוב שגם יש בעולם…

יומהולדת אחד עם ברכות מרגשות מאנשים יקרים ומתנה מעצימה של השתתפות בקורס על נשים וסביבה באוניברסיטת קולומביה (בתור סטודנט חופשי). בעיקר, האומץ שגייסתי להעיז ולפנות (אתגר השתקת השדים של הפחד מהאנגלית) לפרופסור שמעבירה את הקורס ותחושת ההצלחה שזה נותן. כמו גם התחושה של סימון וי גדול על עוד חלום.
וגם ההכרה שאכן זה קמפוס יוצא דופן בהרבה מובנים אבל גם כל כך רגיל. כי בסוף זה בנין רגיל, כיתה רגילה, אנשים רגילים, מצגת רגילה…עוד שיעור חשוב.

ועוד סיור בהארלם עם מעצבת אופנה שהיא גם אנתרופולוגית וגרה בשכונה. היה לי סיור פרטי. והכי מעניין הן האינטרפציות בשחור כמו למשל גיבורי העל בגרסה השחורה שלהם שמודפסים על חולצות בחנות מקומית.

והילדים שגדלים להם במהירות עצומה. משתנים להם. השחרור שאפשר לנסוע ומסתדרים מצוין גם בלעדי. מתבוננת בהם ויש כבר לא מעט רגעים שרואה, בתנועות מסוימות שלהם את האישה שהיא כבר ועוד תהיה והגברים שהם הופכים להיות. וההבנה שאני צריכה לשחרר כל כך הרבה ושאולי זו בעצם הלידה המשמעותית, ההרבה יותר מורכבת. וכמו בראשונה יש הקלה בשחרור ובפרדה, שמלווה בבהלה גדולה מהניתוק הפיזי והנפשי.

וההבנה שזה טבעו של העולם הזה.