שבת 11 באוקטובר 2025. הפסקת האש נכנסה לתוקף. החטופים אמורים לחזור מחר או מחרתיים. שנתיים לאסון. פוסט ארוך שלא כולל את הכל…
ב14 באוגוסט כתבתי את הפסקה הזאת:
להתעורר מאזעקה ב5.20 לפנות בוקר או להכנס עם אורחים לממד בשישי בערב. לראות בלי ממש לראות את סרטוני החטופים ולמות מבפנים. לשמוע את ההורים והאחים ולהרגיש איך עוד חלק בלב נשבר. לשמוע עוד הותר לפרסום ולדעת שהוא לא האחרון. לקבל צו ראשון לנועם עם מכתב למשפחה שכמה מרגש להתחיל את התהליך המשמעותי ואיך המשפחה יכולה לקחת חלק. להגיד למתן, עם בלי להתערב, שאי אפשר שילך לחי”ר ולחשוב שאי אפשר בכלל שאף אחד ילך לשם. ושדיייייי עם המלחמה הזאת והמלחמות בכלל. לשמוע את הטקסטים בהפגנות שלא משתנים. להרגיש אהבה ושנאה לעם ולמקום הזה. כמהאפשר?
לבבות נשברים כאן והחולי עולה. שומעים את זה הרבה מסביב והחודש גם מרגישים על בשרנו. דותן לא מרגיש טוב ואחרי שתי יממות במיון הדסה ותל השומר ועוד סדרת בדיקות הוכרז על הענין כויראלי. ויראלי שלא מרפה?
היום, ב10 וב11 באוקטובר, כותבת את זה:
המלחמה אולי תגמר אתמול.
שנתיים אחרי ה7 באוקטובר והפסקת אש נכנסה לתוקף אתמול. החטופים החיים אמורים לחזור מחר או מחרתיים. אני לא נושמת כשאני חושבת על זה. זה קורה אבל זה מרגיש שברירי מדי כדי לסמוך על זה.
ביום חמישי הייתי בכיכר החטופים שאמורה להפוך לכיכר השבים. היתה שם אנרגיה מסוג אחר. אפשר היה להרגיש את האופטימיות באויר והיה אפשר להרגיש עד כמה זה כואב לנו להפעיל את שרירי האמון והתקווה אחרי שנתיים בהן כובו. כמו שאמרה מישהי מהמשפחות שאפילו כואב לה לחייך. אני מתפללת בכל ליבי שזה יעבוד הפעם. קודם כל שיחזרו. שיהיו עד כמה שאפשר בסדר. שיחזרו גופות. ואז שיתפתחו תהליכים שיאפשרו עתיד אחר לכולם. הלוואי.
דותן עדיין לא בטוב. עדיין לא מוצאים את הסיבה. ימים יותר טובים וימים של פחות. מתן יתגייס בקרוב לחיל הים ותמוז מתארגנת ואורזת למעבר לדירה בקרית שמונה, לקראת תחילת הלימודים בתל חי. אני מנסה לנשום עמוק.
בשבועות האחרונים ממשיכה בהתכתבויות עם האישה הגרמניה שפגשנו בקיץ לפני שנה באזור פרנקפורט. באופן מוזר יש בי דחף לנסות להסביר לה לעומק, בעצם להסביר לעצמי, מה הסיפור שלנו. על מה מבוססת תפיסת העולם וההתנהגויות שלנו. איך אנחנו עושים את הבלתי אפשר ומשתפים פעולה על מדינה שעושה מה שכל כך מנוגד לעמדות שלנו. לוקחים חלק במעשי עוולה נוראיים, לא מצליחים לשנות את המציאות המקומית לכזו שתהיה לפחות בסוג של הלימה עם מי שאנחנו.
איך אנחנו ממשיכים לחיות בסביבה פאשיסטית כזו, מקדשת כוח ולא קשובה, בעוד באישי אנחנו מנסים לתפוס את עצמנו כאחרים. איך לא נשמע קולנו בעולם. איך אנחנו לא רק חיים כאן אלה גם הולכים ושלחים את ילדנו לצבא כובש. המון איך. ונדרשות לי תשובות או כיווני הסברה שקשה למצוא בתקופה האחרונה ובכלל. ואת ההסבר הזה אני ממש רוצה שהיא תקרא. אני לא חייבת שתגיב אני לא צריכה שתפיץ אבל אני ממש רוצה שהיא תקרא אותי ואולי תבין משהו ואולי דרכה אני אבין משהו.
בפרץ לא מוסבר כתבתי לה בסוף ספטמבר מכתב ארוך ממש. הנה חלקים ממנו:
הי דורו,
כותבת לך עלי ועלינו בישראל, מתוך הבנה וצורך בעוד נקודות מבט לגבי המורכבויות שהחיים כאן ובכלל מביאים. משהו בהתכתבות שלנו מאפשר לי נקודת מבט נוספת על החיים והתפיסות שלי את המציאות הנוכחית.
ההורים שלי עלו מאירופה לארץ בתור ילדים צעירים, אחרי המלחמה הגדולה. המשפחות שלהן נתלשו מהעיירות שבהן חיו בצפון מזרח רומניה והגיעו למדינת ישראל הצעירה ב1950 עם שני ארגזי רכוש לכל משפחה. היו שם כמה כריות ושמיכות ומכונת תפירה לסבתא שלי מצד אמא ומשהו דומה להורים של אבא שלי. סבא שלי הביא את ציוד הרצענות שלו וסבתא שלי הביאה גם כמה סירים כבדים כי היתה בשלנית מצוינת וסיר הממליגה היה חשוב בשבילה.
הם הגיעו לארץ עם גלי עליה עצומים, שנתיים אחרי שהמדינה קמה וגרו כמעט שנה באוהל עד שנבנה השיכון אליו עברו. זה קרה בעיר דרומית, שהוקמה בזמן השלטון התורכי והוסבה לעיר מחוז עבור העולים שהגיעו. שיכונים, מקומות עבודה ומוסדות הוקמו במהירות גדולה ודרשו מכולם יכולת הסתגלות והתחברות לכל מה שלא היה מוכר ולגמרי גם לא צפוי.
ההורים שלי למדו עברית מהר מאוד ומצאו חברים שהגיעו כמוהם כמהגרים. ילדים ממשפחות מפולין ועירק, מפרס ומרוקו והלכו לבית ספר שהוקם בעיר החדשה והקימו תנועות נוער והתגייסו לצבא.
להורים שלהם ולאחים הגדולים של אמא שלי היה יותר קשה אבל הם הבינו שאין דרך חזרה ומסתדרים עם מה שיש.
אנחנו נולדנו לעיר יחסית גדולה ומתפקדת, כשאני נולדתי ישראל היתה בת 24, הרגישה חזקה ובטוחה בעצמה אחרי מלחמת ששת הימים ורגע לפני הטראומה של אוקטובר 1973. להורים שלי היו עבודות בטוחות וחיינו חיים צנועים אבל טובים. גרנו בערך באמצע הדרך בין עזה לחברון ובשבתות היינו נוסעים לים של עזה ולביקורים בחברון וביריחו שהיו מלאות השראה של היסטוריה וטבע.
כשהיית בגן חובה הגיע אנואר סאדאת לארץ והתחיל תהליך השלום עם מצריים. נסענו לטיול פרידה מחצי האי סיני שהיה התגשמות הטבע והחופש הישראלי.
בכיתה א או ב שלי פונו היישובים בסיני והרבה תושבים משם באו לגור לידנו. כשהייתי בת 10 פרצה מלחמת לבנון שהיתה מלחמה ארוכה ועקובה מדם ומלאת אי הסכמות בחברה הישראלית. אני זוכרת אותנו בכיתה ג או ד, מישהו היה מביא רדיו והיינו שומעים חדשות בהפסקות.
במשך 18 שנים הודיעו כמעט כל יום על חיילים שנפלו במלחמה וזה היה חלק מהפסקול של ההתבגרות שלי. כעסנו על הממשלה שלא מקדמת הסכמים והבנו שעם חיזבאללה ואשף קשה לעשות הסכמים.
לא הבנתי בכלל, איך אימהות נותנות לבנים שלהם להתגייס וללכת למלחמה המסובכת הזאת.
לא רציתי להגיע לרגע שיהיו לי ילדים שילכו למלחמה וגם אני לא רציתי ללכת לצבא אבל לא חשבתי שיש לי ברירה.
הסכמי אוסלו התחילו כשהייתי חיילת באוגדה בשטחים ליד רמאללה וביר זיית. זו היתה תקופה של תקווה שנחתמו בה גם הסכמי השלום עם ירדן. אבל אז הגיע רצח יצחק רבין. היינו בכיכר הגדולה בתל אביב, אני רק עברתי לגור עם החבר שלי ושרנו כולם את שיר לשלום. כמה דקות אחרי שהגענו הביתה, שמענו שרבין נרצח בשלוש יריות והבנו שנרצחו גם ההסכמים שנתנו לנו תקווה.
כל השנים האמנתי ואני עדיין לא יכולה להפסיק להאמין שאפשר לייצר הסכמים ולמצוא דרכים שיאפשרו לשני עמים לחיות זה לצד זה. אני מבינה, מזדהה וכואבת את הנכבה לצד זה שההורים שלי שהגיעו לארץ אחרי מלחמת העצמאות היו חלק מגירוש והשמדה בלי נתפסת אחרים. הסבים והסבתות וההורים שלי גורשו מהמולדת שלהם, אחרי שנים קשות של השואה, של מחנות עבודה והשמדה של מיליונים מבני עמי. לא היתה להם אפשרות להשאר וגם שום מקום אחר להגר אליו מלבד ישראל. אני חושבת, בשונה ממה שחשבתי פעם, שגם לי ולילדים שלי אין כרגע מקום אחר או מדינה אחרת שאנחנו יכולים לגור בהן והמצב באירופה ובארצות הברית בזמן האחרון מחזק את זה.
כל השנים הרגשתי וחשבתי וניסיתי לפעול כדי שנמצא דרכים כדי שכולנו נוכל לחיות כאן ביחד. הייתי חלק מקבוצות מעורבות של יהודים וערבים, עבדתי בשכונות של מזרח ירושלים עם נשים פלשתיניות, רציתי ואני עדיין רוצה לפעול למען דו קיום ערבי יהודי כי אני מאמינה שאנשים הם אנשים וכולם רוצים לחיות ולגדל ילדים במקום בטוח ולהיות פנויים גם לשמירה על הטבע וליצירה ולתרבות משותפת.
יש בי המון כעס על החברה הישראלית והחלקים בה שמחזיקים ומתחזקים תפיסות מיליטנטיות ומקדשים כוח ואת הצבא. אני מיואשת ממחבלים קיצוניים שמתפוצצים וזורעים הרג ופחד. אני סולדת מתנועות משיחיות של שני הצדדים שמספרים סיפור של משחק סכום אפס. ובעיקר בעיקר מיואשת מתפיסות גזעניות.
אבל גם מודה שפעם כשאמרו לי שאם לא יהיה צבא חזק תוך שלוש שעות אנחנו נושמד, חשבתי שמגזימים וטענתי שאת תקציבי הביטחון צריך להשקיע בשיקום ובפיתוח חינוך ותרבות ושמירה על הסביבה. לדאוג לרווחה של כולם. יהודים וערבים כולל ביסוס של מסגרות משותפות ומשתפות.
אחרי השביעי באוקטובר שלכמה שעות לא היה צבא, המוני מחבלים פלסטינים טבחו בנו, הרגו וחטפו אנשים שאני מכירה. שרפו יישובים והתכוונו להמשיך ולהגיע לכל הארץ. הם גרמו לי להבין שאני יכולה להיות שוחרת שלום וזה לא יעזור לי בכלל. רוצים לרצוח אותי ואת המשפחה שלי ושלא נהיה כאן .
ניסיונות ההרג והפגיעה בנו ממשיכים לפעול מעזה, מיהודה ושומרון ומלבנון, איראן ותימן. השגרה שלנו כוללת לילות וימים עם אזעקות וטילים על ערים וישובים.
פחד קיצוני ומבוסס מנהל כאן את שני הצדדים. בכל צד יש המון קיצוניים שלא מוכנים לחשוב על דרך אחרת והכי גרוע שלא רואים את אנשי הצד השני כבני אנוש, לא תופסים את האחר כאדם.
אני רואה את זה יותר ויותר משני הצדדים. אני רואה איך הדת והתפיסות הפוליטיות הקיצוניות מאשרות את התפיסות הגזעניות ומאפשרת לאנשים להאמין בהן ולפעול לפיהן.
בטבח שנעשה ב7 באוקטובר נרצחו מאות אנשים. משפחות שלמות נכחדו. תינוקות, ילדים ומבוגרים בני יותר משמונים שנחטפו באכזריות. באיזה עולם זה קורה? ובאיזה עולם מדינת ישראל פועלת מתוך יצר נקמה פסיכופתי ומשמידה שכונות, הורגת ילדים, נשים ומבוגרים? והכי נורא שאנשים חושבים שזו הדרך, משוכנעים שרק ככה.
בזמן שאני לא מצליחה להכיל את המצב שלנו, מתחוללות עוד זירות של רוע בעולם. השבוע שמעתי הרצאה במקום שבו אני עובדת על מצב הדרוזים בסוריה. על מה שנעשה להם על ידי המשטר החדש. עוד זירה של אכזריות אנושית ומציאות שגורמת לאנשים לממש אידיאולוגיות רצחניות על אנשים אחרים.
את המכתב אני כותבת ב”חגים”. ימים חגיגים של תחילת השנה היהודית. אני מול המחשב ואז יש אזעקה וירדנו לחדר הביטחון שיש לנו בבית. בחדשות דיווחו על פגיעה במלון ובמסעדה באילת ופצועים קשה מהכטב”ם. למחרת מישהי שאני עובדת איתה סיפרה לי שהיא היתה עם המשפחה שלה במסעדה הזאת שעה לפני וחגגו לאמא שלה יומהולדת 70. המלצר ששירת אותם וצילם את כל המשפחה נפצע קשה שעה אחרי שהן עזבו את המקום.
הבת שלי, תכננה להתנדב בחווה באיטליה לפני הלימודים באקדמיה שמתחילים באוקטובר. בהרבה חוות לא הסכימו לקבל אותן כי הן מישראל ובכלל לא משנה מה הן חושבות. בחווה אחת שהיא נוסעת אליה השבוע, הסכימו, בתנאי שתפרט את הדעות שלה. אחרי שפרטה, הזמינו אותה.
ובתוך זה אני גרה בבית יפה. מטפחת את הגינה שלנו, יש לי עבודה, יש לי קהילה ופעילויות שאני מתנדבת בהן, אני מבשלת אוכל חגיגי לארוחות של החגים שיש עכשיו ונהנת מזמן משפחתי.
העולם כל כך מורכב.
שלך,
אורית
תמוז בנתיים חזרה מאיטליה עם שפע חוויות כסוג של מתמודדת משתתפת בחזית ההסברה של ישראל באיטליה. שמקום שממש לא פופלרי להיות ישראלית כרגע. ואנחנו מתארגנים לנסוע לכיכר בתל אביב, אולי לעצרת אחרונה…