שגרה

אז הרגע הגדול הגיע ובתי הספר פתחו שעריהם. התרגשנו מאוד, חששנו מאוד. התחושה כרגע, היא שאנחנו בידיים טובות של אנשים ששמחים לפגוש וללמד את הילדים שלנו. ברור שכולם מחייכים פה הרבה וכמעט כל הזמן, אבל בנתיים זה מרגיש אמיתי וכנה.
בעיקר הפתיעה אותי התחושה שהם לוקחים אחריות על הילדים. אני חושבת שאפילו בדמוקרטי לא הרגשתי את זה עד הסוף. נראה איך זה יהיה וירגיש בהמשך, אבל כאן אתמול פתאום בסוף היום היתה לי הבנה או הרגשה שהתפיסה כאן – זו העבודה שלנו והאחריות שלנו ונעשה אותה טוב ובשמחה. סעי לשלום (רק תבואי להתנדב לפעמים). זה היה לי מוזר כי מה פתאום הילדים שלי באחריות שלהם? מה הם חייבים לי? והאם זה יכול להיות אמיתי שמישהו באמת לוקח אחריות על משהו ועוד על ילדים והקניית האנגלית שלהם?
בית הספר היסודי מפנק בתנאים שלו. סדר גודל של 20 ילדים בכיתה, שתי מורות, עוד מורות נישה שמצטרפות לכיתות או שמזמינות ילדים אליהן (כמו המורה לאנגלית). יש ספריה מרשימה, חצר מאובזרת, חדרי למידה פרטניים והכל כיאה לאמריקה – מאוד גדול וגם מאוד נקי ומתוחזק.
מרגיש נעים ממבטים חטופים ומסיפורי הילדים. גם המבנה של התיכון מרשים מאוד וקבוצות הלמידה גם שם קטנות (ברמת 16 תלמידים בשיעור).
מנסה לדמיין את התחושה של לשבת בכיתה ולא להבין כלום…וזה עושה לי צמרמורת וגם התרגשות. אסתר ספרה לי על החוויה שלה, שאחרי כמה חודשים הבינה שהיה מסך והוא התרומם ומאז יש לה אנגלית ‘בילד אין’. מזכירה לעצמי ולהם איזו מתנה ענקית זאת לחיים. ובפנים מנסה למסמס חרדות ולשמוח מכל מילה שנועם מצליח לזכור ומהתחושה של מתן שילמד מהר ומתמוז שכבר מבינה וכותבת ממש טוב.
ונועם כמו נועם, בזמן שהוא לא מבין הוא מתבונן ומצליח לזקק תובנות בדיוק מרשים ושימת לב לפרטים. ושולף אותן אחת אחת במשך שעות אחר הצהריים עד לקינוח של הערב לפני השינה שם כבר יש צרור מתוק של מחשבות וחוויות שעברו לו בראש במשך היום.
ואת כל ההתאפקות הזאת שלו שאגר במשך היום הוא פורק בשעות הבית. גם לאחים שלו לא פשוט, אבל הם פחות פורקים על אחרים…
ואני, מה אני בתוך השגרה הזו שהופיעה בחיינו. מה עכשיו? שאלה טובה. בנתיים מחכה להרגיש קצת את הלבד, להיות בו, להתבשם בו, ולהצליח לנצל ולהפיק ממנו את המיטב. ירדתי היום בבוקר מהאוטו בסופר, ועמדתי לחכות שירדו אחרי…מרגישה ששכחתי להיות לבד אחרי התקופה שהיינו הילדים ואני דבוקה אחת. וכן, אני עדין מעדיפה שהם בחופש…
וצריכה או רוצה, שהכל כאן יעלה על פסים של שגרה פעילה. מנסה לתקתק את כל הלוגיסטיקה מסביב (ארוחות צהריים מחוממות וארוזות לכולם בתיק למשל) והרבה משימות בית שחיכו לזמן שלי.
וכשאתרגל לשגרה, ויחסינו (השגרה ואני) יתחילו להיות חיוביים יותר ורגועים יותר, אתפנה להגשים את החלומות שהבאתי מהבית…

אמשיך לעדכן,
אורית