משוטטת

“החוב שחבים המשוטטים לרחוב”

מה המשמעות של שיטוט. כזה לגמרי חסר מטרה. שהולכים לאן שהרגליים לוקחות אותך. עושה את זה כמעט בכל יום בעיר ומנסה להבין מה זה בעצם.
נתקלתי בעומקו של המושג לפני כמה שנים כשצללתי לבלוג של תנועת סלואו. בלוג שמדבר הרבה בשבח חוסר התכליתיות. שיטוט = ללכת בלי מטרה, בלי למהר ובעיקר בלי לדעת לאן.
” השוטטות הינה לא פחות ממרד בכת היעילות שהשתלטה על חיינו, אותה אחת המבקשת תמיד להביא אותנו ממקום למקום בזמן הקצר ביותר ולמען מטרה ספציפית,….ההליכה חסרת התכלית הנה פעילות מדיטטיבית לכל דבר” http://slow.org.il/ עמית נויפלד

לקחתי ולוקחת הרבה תובנות מהקריאה בטקסטים של עמית. ואל רעיון או מושג השוטטות, חוזרת עכשיו עם ותק של משוטטת (כמעט) מדופלמת בתפוח הגדול.

באופן מוזר מה שגרם לי להזכר בפוסט הזה ובכלל בנושא הוא חויה של שקט בוושינגטון סקוור. ישבתי בכיכר ופתאום שמתי לב ששקט. ממש שקט בלב הכיכר ההומה הזו. וזה היה ככ מפתיע. יש לעיר הזאת פסקול די קבוע של סירנות, שיפוצים, קידוחים, תחבורה ציבורית, המיית אנשים בבליל שפות (שאני שומעת בעיקר את העברית), תקתוקי סלפי, נגני רחוב, הומלסים ודורשי תשומת לב למינהם והנה מדי פעם יש גם שקט. לגמרי מפליא.

האנשים כאן כל הזמן בתנועה. צועדים במרץ, משיגים את הרמזורים, קופצים לכביש, רצים במדרגות הסאבווי. ואני תמיד תוהה כמה מהם באמת ממהרים ולאן? וכמה זו דרכם לחוות את העיר הזאת, דרך הקצב שלה. לכמה אלו החיים וכמה הגיעו לכמה ימים, לנסות לחוות את מה שיש לה להציע, כמרדף חסר תכלית אחרי ההיצע האינסופי.

שואלת את עצמי, כמה דרך השוטטות והתבוננות אני מבינה את העיר, או יכולה לנסות להבין את העיר. מגלה פינות שלרובן לא אדע לחזור. זויות מבט שאת רובן אשכח. מנסה לספק את התשוקה לראות ולדעת את העיר. להשביע את הרצון לגלות אותה לחשוף את הרבדים הגלויים והסמויים שלה. להחשף לטיפוסים שמרכיבים אותה. לחפש את המקומות שהיא מאפשרת להרגיש שמכירה, שמיודדת איתה.

ואפילו שכבר מזהה מקומות ומתנהלת לרוב בביטחון, אפילו שעוברת ליד גרפיטי שראיתי שציירו אותו, אפילו שמזהה פינות עם חוויות אישיות, עדיין העיר הזו כל כך ענקית ובלתי מושגת עבורי. ונראה שתמיד תהיה מפתיעה ואינסופית.
והיום שסדרתי תמונות מהשבועות האחרונים, ופתחתי את תיקיית “שיטוטים ניו יורק 2018” (אחות לשיטוטים ניו יורק 2017 ו-2016), גיליתי שמיום רביעי שעבר ממש יש לי סיפור בתמונות. אמנם תמונות מסלולרי הלא מאוד חד שלי. ואם הייתי חושבת מראש שאעלה את הסיפור, הייתי מצלמת יותר, אבל יש בעיני סיפור של יום, סיפור של שוטטות.

יום שיטוט לדוגמה

פורט אוטורוטי. תחנה מרכזית הומה. בריאנט פארק החביב עלי, תחנת סאבווי לכיוון הלואר איסט. ירידה ספונטנית קצת לפני ברחוב 4 והליכה לכיוון סניף של הספריה העירונית, שמזמן סימנתי אותו כיעד ופתאום הייתי ממש לידו.
כבר כתבתי על הסניפים של הספריות בעיר שהם לא פחות מקסומים, בעיני.
הסניף שקרוב לוושינגטון סקוור נקרא Jefferson Market Library, מה שהיה פעם בית משפט הפך למתחם פתוח לציבור. בקומת העצורים יש את ספרית הילדים ואולם קריאה. בקומות העליונות אולמות קריאה ולמידה עם עמדות ישיבה מזמינות (לא יודעת למה אני לא יושבת קצת ללמוד באחת הספריות). והאולמות, והמדרגות, והתקרה. הכל ואו.

 ומרק ויאטנמי במקום שזכרתי שטעים וצעידה לציינה טאון שעסוקה בהכנות לראש השנה הסיני.

הסינים עם הבלאגן שלהם, שמצליח להרשים ולבאס בו זמנית. מלוכלך צפוף ורועש. מודה שעל אף אהבתי הרבה לשווקים באשר הם, יש משהו שעוד מסתיר לי את הקסם, אם הוא אכן קיים. יותר מדי פלסטיק, יותר מדי דברים מוזרים שנשמו פעם ועכשיו מיובשים על ווים. אבל מצאנו חנות קסומה (ויקרה), לפי https://www.beemasheli.com/  שלא מפסיקה לשגר המלצות. וקינוח יפני מעולה ממש http://t-swirlcrepe.com/.

ומשם המשכתי פשוט ללכת ולהגיע לסוהו וליפול על חנות פופ אפ של MUZI ולהתלבט עם לקנות משהו שהיה יקר להחריד ועכשיו רק יקר, אבל ככ מעוצב ולצאת עם שני פנקסים. והפתעה של גלריה\חנות בגדים שמעוצבת כאילו הטבע קפץ לבקר והתערבב עם שבוע האופנה.
ולהקלע לסצנה מוזרה, כמעט קולנועית, של שלוש נשים שלא ברור אם קשורות זו לזו או לא. שתיים מהן לבושות בלבוש ההולם את הולנטיין דיי שנחגג באותו היום ועסוקות בלצלם את עצמן ועוד גברת אחת שלקחה שם חלק ודברה כל הזמן, לא ברור למי.
ולרדת לסאבווי בביטחון יחסי ולטפס איתה להארלם, בלי מפה. להכנס לקפה שכבר דגמתי והסתבר שהוא הקפה השכונתי של ענת. ולעצור רגע אצלה, ולהרגיש בית ומשם לצעוד בביטחון, כי כבר פעם שניה, עד לקולומביה לשיעור השבועי. שהיה מרתק (זה כבר לפוסט אחר) ולחזור הביתה (חצי שעה נסיעה) עם טרמפ מדוגם.

ולחשוב , טוב , עוד יום בעיר…ואוו!

• התמונה הראשית צולמה ביריד אומנות בעיר. היא ציור של אמן בשם Craig Alan, שנגעה לנפשי.