אני והעיר והגדולה….

על מה אני מדברת כשאני מדברת על אהבה…אני והעיר והגדולה….
כשעלה רעיון הרילוקשיין, “טיילנו בארהב”, התחלנו מסאן פרנסיסקו ו”עברנו” לסיאטל ואז נחתנו בניו גרז’י. כמעט מסע מחוף לחוף, שבכל אחד מהמקומות ניסיתי להתארגן, להתמקם בראש ולהבין את היתרונות.
החוף המערבי הסעיר את דמיוני באפשרויות ההתמחות והלמידה של התחום הסביבתי – חברתי. סיאטל ריגשה את תמוז חובבת האנטומיה של גריי… ואני דאגתי מה יהיה אתנו בגשם. על ניו גרזי ידעתי קצת יותר, והייתי די בטוחה שאהיה מאושרת להיות קרובה לתפוח הגדול.

במקביל, היו לי הרבה מחשבות ושיחות עם עצמי, על איך אני הולכת לבלות את התקופה כאן. שאלתי את עצמי איך אתמודד עם הלא לעבוד, עם השפה, עם הבדידות וכל מיני דאגות שיש לי יכולת לאסוף די בקלות…כדי להתגבר על החרדות, יצרתי לעצמי רשימת מטרות ומשימות. אחת המשמעותיות וזאת שהיה לי ברור שאני מתנפלת עליה מההתחלה, הייתה הכרות עם ניו יורק. והאמת שאני גאה בעצמי, שממש מההתחלה ועדיין, אני מצליחה ליישם.
מקפידה על לפחות יום אחד בשבוע בעיר. זה התחיל משוטטויות כל פעם לכיוון אחר, כדי לתפוס ביטחון ולהרגיש שמכירה ומזהה. המשיך לסיורי גלריות ומוזיאונים, סיידר חם בכיכרות ובתי קפה. פשוט להיות. להבין אותה תוך צעידות ארוכות והתבוננויות.
שואלים אולי על הימים שלי בעיר. על האומץ להסתובב לבד, על המוטיבציה ואני …פשוט שמחה להיות בה. מתרגשת מהקרבה ופשטות ההגעה. מתמלאת בשמחה והשראה מכל יום כזה.
אני מרגישה בה את המרקמים הגסים והעדינים שבונים את האפיזודות מחיי המערב שהיא מייצגת, אני רואה במרחבים שהיא פורשת את תמצית האנושות, את הקדמה, העושר והקפיטליזם כמובן. וממול או ממש מעורבב את העבר, את העוני והדלות, את חוסר היציבות, את המחירים שהחיים גובים.
וגם אם העין האנושית שואפת לנסות ולהבחין בדברים כולם, לפרק ולהבין את הסדר הקיים או הלא קיים – זו משימה שפשוט אינה יכולה להתממש. בעיני העיר הזאת היא התמצית של הייקום כרגע. הכל עובר בה וזז הלאה, הכל נמצא בה ומי יודע מה ישאר. והיא פשוט מסעירה את החושים.

מפתיע אותי שהיא לא צפופה לי ולא רועשת לי. מפתיע אותי שאני נלהבת ממנה כל כך. שהיא מאפשרת לי לגלות אותה ואותי במהלך הימים האלו שזה רק שתינו.
פעם ראשונה שהגעתי לניו יורק, היתה בדרך לטיול בדרום אמריקה. נחתתי בעיר הגדולה, פעם ראשונה בעיר כזאת גדולה, פעם ראשונה לבד בחול. ינואר או פברואר 93 . זוכרת את עצמי פעורת פה למשך 3 ימים. לא מצליחה לחבר את הלסתות. גם זוכרת את הבהלה מהגודל ומהצורך להסתדר לבד. משהו מהתחושה הראשונית הזאת, שהגוף עוד זוכר, מגביר בי את התחושה ההפוכה היום של ביטחון יחסי והנאה מהשוטוטות ומהגילויים.

בדרכ אני נוסעת לעיר באוטובוס המקומי. מלווה את הבנים לבית הספר וממשיכה לתחנה. יש קו מהיר של בוקר שנוחת ב port authority , בנין ענק שיוצאים ממנו ישר לטיים סקוור. לא המקום המועדף עלי, ממש לא, אבל תמיד מרגש. משתדלת להתחיל בעצירה בקפה או בבריאן פארק (פארק חמוד מאחורי הספריה העירונית שעל החמישית ו-40) ולחשוב לאן אני מתגלגלת היום. מתבוננת בנחילי האנשים שרצים מהתחנה ואליה, זולגים לתוך מנהרות הסאבווי ומנסה לדמיין לאן כל אחד מהם ממהר. לאן נוסעת האישה המבוגרת עם כובע המצחיה והתיק הדחוס? לאן הבחורים הצעירים בחליפות? הזוג עם התינוק, גרים כאן או רק בטיול? זאת עם השיער הסגול?
חושבת על מאות או אלפי האנשים שטרחו על הכנת מיליוני הסנדוויצים והארוחות שמוכרים פה כל יום. על פינוי האשפה ובכלל התפעול של המפעל העצום הזה. על האנשים שגרים כאן ממש, על אלו שגרו כאן לפני מאה ומאתיים שנה. על הילדים שגדלים בפופיק של העולם. ועלי שהשיטוט הזה הפך לחלק מהיום יום שלי, וכמה זה לא מובן מאליו.

שבוע שעבר הייתי ביום באזור צלסי. יצאתי מהסאב ווי ליום שמשי יחסית. אמנם קצת רוח לעיתים, אבל אחרי כמה ימים קפואים וגשומים אי אפשר להיות קטנוניים וכל קרן שמש מוערכת. כיוונתי לביאנלה לאומנות אמריקאית שמציגה ב Whitney Museum . מוזיאון שעבר מקום לפני שנתיים, לבניין חדש ומרשים, ממש מתחת להיי ליין. התערוכה מרתקת, מקווה שאספיק לחזור אליה שוב כדי להתמקד ולהבין.
הפעם עברתי להתרשמות עם עצירה מול עבודות שלא מאפשרות רק לעבור לידן. האומנות שמתארת עולם כפי שנחווה על ידי האמנים ולפי תפיסתי גם בעיני הצופים. היצירות מביאות איתן מגוון של זויות התבוננות ותיעוד, אמירות שאם אף אחת מהן אי אפשר ובעיני גם לא צריך להתווכח. רואים דרך העבודות איך העולם שייך לאנשים שונים עם דעות שונות ועם יכולות שונות להביע את הדעות שלהם. יש עבודות שמתקרבות למציאות ולחיים ועבודות שאולי בכלל לא וכל זה רק בעיני. אבל הן מונחות שם, היצירות, ברור לי שתחת מערך פוליטי מורכב ומאתגר, ובכל זאת מאפשרות לראות משהו מהקישקע של היוצרים והאוצרים. וכמו אומנות שנוגעת גם מאפשרות לי לראות או לחוש משהו גם על הבפנוכו שלי.
השיטוט שלי כלל גם התחרדנות ארוכה בספסל על הטיילת של ההיי ליין, בדיוק בזוית של השמש (ותודה לעינת שהנעימה את זמני שם – בטלפון). תצפיות מהמרפסות של המוזיאון, סנדוויצ טעים של le pain quotidien (רשת בתי קפה נעימה וטעימה), קצת הסנפת רחובות וחזרתי הביתה. יום מוש, כמו שאומרים.

• התמונה בכותרת מהסנטרל פארק ביום ראשון האחרון. strawberry fields. לזכר ג’ון לנון.