מכתב לאודיסאוס

לא עשרים שנה, אף קרב דרמטי, לא כבשנו את טרויה (רק קצת את ניו יורק), לא מאוד הזדקנו אבל בכל זאת השתננו ומרגישים שחוזרים ממסע משמעותי – הביתה. בכל זאת, עוד פוסט אחרון מיבשת אמריקה.

הימים האחרונים כאן לא פשוטים. ההבנה שיציאה למסע כוללת בהכרח גם את החזרה ממנו, אולי לא בהכרח בעצם…שוב מבינה את משמעות החיים עצמם כמסע. המעבר, כל מעבר, הוא תהליך ארוך של החלטה שגוררת בעקבותיה אשכולות ארוכים ומורכבים של החלטות נוספות שצריך לקחת וגם ליישם. פירמדות של בחירות שבנויות אחת על גבי השניה והיציבות של כל אחת מהן היא די קריטית. אם אני מנסה לתת כותרות לתקופות ולמשימות. אז אחרי ההחלטות. באות ההכנות והמחשבות ואיתן הדילמות הכלכליות שמלוות אותן יד ביד. אחכ יש אריזות ופרידות וגם קניות. סגירת חשבונות ומכירת ציוד כאן מול פתיחה וקניה של חדשים במקום הבא. סיום חוזה כאן ומציאת בית שם. ועבודה. ובית ספר. ויאדה יאדה יאדה. ואז מכולה, שאני מנסה להיות מאוד מאורגנת לקראתה כדי לייצר פריקה קלה, אבל לא ממש הצלחתי. ותאריכים שהיו רחוקים על לוח השנה פתאום פשוט בוקר אחד יש צוות שלם שמפרק לך את הבית ואת החיים ודוחס אותם לעשרות קופסאות קרטון. תעוקת מכולות, תעוקת מעברים אולי ככה קוראים לזה.
מה עוד אפשר להרגיש כשארבעה גברים דיי ענקיים (נחמדים גם) מתפרסים בכל הבית בדקות שהופכות לשעות וליום ארוך ומתיש של לתת להם הוראות ולנסות לעקוב אחרי הנזקים שקורים כשהם עובדים בשיא המרץ. מועקה.
עם הבום של נעילת הדלתות האדומות, על אף ההתרגשות והצפיה, מיד התחלתי להתגעגע אל החפצים שלנו. אז יש את תורת המינימליזם ואנשים שממש עפים על זה, אבל אני, חייבת להודות, פשוט אוהבת חפצים.
רהיטים יפים משמחים אותי, הרמוניה בעיצוב מרגשת אותי וצלחות יפות עושות לי את האוכל הרבה יותר טעים ונעים. התחושה שיש לי מבחר בגדים (ונעליים…) אפילו שאני ממש לא לובשת ונועלת את כולם, גם היא נעימה לי.
והרייק היה לי מאוד מאוד רייק. ואפילו שהבית הצהוב היה מקסים גם ברייקנותו והיה לנו כל מה שצריך, עד שהיו רגעים שהרגשתי לא מדויקת בכמות הדברים שהשארתי איתנו, שהשארתי יותר מדי. עדיין.
אני מוצאת את עצמי ואת הילדים כמהים להגיע חזרה לבית מסודר. בית שלנו עם רהיטים וכלים ומלא כלי הגשה (האורזים היו מאוד מועייפים מכמות כלי המטבח שלנו). אבל הכי הכי מתגעגת למיטה הנוחה שלנו, שישווה לה רק לילה באוהל…כמעט…ותודה ענקית לענבל ואסף, שנידבו לנו את הבית המקסים שלהם והבינו לפנינו כמה הוא הוא יהיה הצלה של ממש. אם היינו חוזרים מהטיול למלון, זה לא היה נגמר בטוב בכלל. אני בטוחה.

יצאנו לטייל. טיול סיום ופרידה. היה לנו חופש וזמן שצריך להעביר. וכהשגיע הרגע, נמצאנו כולנו ארוזים ומוכנים אך עייפים וחסרי מסלול וכיוון. הילדים רק רוצים שכבר יגיע תאריך הטיסה או יותר נכון תאריך הנחיתה בארץ והטיול לא בדיוק מתאים להם. ישבנו באוטו המפוצצ בציוד קמפינג וכל שאריות המזווה, וניסינו לחשוב לאן מכוונים את הגוגל מאפס. החלטנו לא להרחיק ונסענו ישר לתוך גל חום עוצמתי שהתנפל על החוף המזרחי. התחלנו בקונטייקייט, באזור שדגמנו באביב הקפוא. מרחבים של טבע כמעט נטוש. יופי ועוצמות שמחזירים לנו כוחות ומזכירים לנו כמה אנחנו אוהבים לטייל. עד שהגיע הערב ועדות של יתושים הזכירו לנו שלא הכל מושלם בטבע ובחיים. הברחשים הקטנים שלא עוזבים, כמו הטרדות הקטנות וחסרות המשמעות שלא מפסיקות להתנגש ביציבות שאנחנו עומלים לבנות ולתחזק. משם המשכנו לבוסטון הלוהטת. עיר שחווינו בקור קיצוני ועכשיו בחום היסטרי ובכל זאת השאירה עלינו את חותמה. באמת עיר מיוחדת ומקסימה. מבוסטון המשכנו לוייט מאונטיין. שוב למקום מוכר מטיול של לפני שנתיים. הטיפוס למעלה הוכיח את עצמו ומזג האויר היה מצוין אם כי גשום. מסתבר שלעשות קמפינג בגשם זו חויה די מופלאה. גם החזרה למקומות מוכרים מוכיחה את עצמה. אמנם נעדר אפקט הפליאה וכל החויה מרגישה קצת אחרת, אבל מקסים להזכר ומרגש לשמוע כמה חוויות יש לכל אחד מאתנו מכל מקום וכמה הילדים זוכרים אותן.

אז אנחנו ממש מגיעים בקרוב. מלאים בהתרגשות וקצת מתגרדים (מהיתושים של הפרק הקודם…).
אין לנו מושג איך כל זה ירגיש וכמה מהר נוכל לתת בסיס יציב למילה בית. כש”הביתה” כאן הפך לסוג של בדיחה. ואיך יהיה להתמודד עם בירוקרטיה ישראלית בחום של אוגוסט האיום כשכולם בכלל בחופש. בנתיים, נרשמה חויה סופר חיובית מהתמודדות שלנו מול הצופים ומשרד החינוך, לבקשה שלנו להחריג את תמוז מרשימת השינשינים של חו”ל ולתת לה מעמד של ישראלית רגילה, כדי שלא נאלץ לשלם כמה אלפי דולרים עבור השהיה שלה בארץ. פניה דרך המייל למשרד החינוך נענתה ביעילות ובעניניות. הצופים עשו את שלהם גם (אחרי שקיבלו כמה דחיפות קטנות של מוטיבציה). הלוואי שגם בשאר משרדי הממשלה נקבל כזה טיפול מסור.

לפני שיצאנו לטיול, מסיבת הפרידה הכמעט אחרונה שהיתה לי כאן היתה מקבוצת המתנדבים של ער”ן. ערמה של חברה אייכותיים, חיוביים ונעימים עד מאוד. קבוצה שהפכה מהר מאוד להיות קבוצה מאוד משמעותית עבור כל אחד מהחברים. מסוג ההתנדבויות שאתה מקבל בהן הרבה הרבה יותר ממה שאתה נותן, מה שלדעתי היא הנוסחה בכל התנדבות משמעותית. שמעתי הרצאה של פרופ יורם יובל שאומר שבאופן מוכח התנדבויות מעלות את רמת האושר. אם אתה רוצה להיות מאושר – צא להתנדב ואם עוד יותר מאושר – תתנדב עוד. מצאתי את עצמי, במפגש הפרידה, בלי להתכוון, נואמת ארוך וחשוף. דברתי על התקופה שלי כאן בניו גרז’י והמשמעות הגדולה של התקופה הזאת עבורי. על המפגשים, על הלמידה, על הצמיחה ובעיקר על שינוי נקודת המבט וזוית המבט שהם אחד השיעורים הכי משמעותיים שעברתי כאן. הבנתי דברים שרק בתור מהגרת בפועל יכולתי להבין. דברים שצריך להבין בגוף ולא רק בראש. כמה נכונה הקלישאה, לכאורה, שיציאה חדה מאזורי הנוחת גורמת לנו ללמוד לעומק דברים.
וכל הזמן ובמיוחד עכשיו כשתלויה על הגשר בין לבין ולא ממוקמת בשום מקום, חושבת גם המון על מהגרים אמיתיים, לא מפונקים כמונו. כאלה שלא עוברים מבחירה, כאלה שמגיעים חסרי כל אל הלא נודע. ושוב הסבאים שלי עולים במחשבותי על ההגירה שלהם והחיים בכלל בישראל של שנות החמישים, חיים של חודשים ארוכים באוהל במעברה, של אי ידיעת השפה והתרבות, של עוני וחוסר השתלבות, של אין דרך חזרה. אז לנו, באמת, כל כך קל.