לכאורה עוד חורף ושגרה. אבל מקפידה לעצור ולשים לב שכל הזמן קורים דברים מעניינים וממלאים.
מפגש הערכה במידל סקול. מעבר לזה שמרגישה שלמתן טוב בבית ספר הזה. הוא מצליח ומאוד מרוצה מזה. מעניין ומאתגר לו במידה הנכונה (אני חושבת) ואני מרגישה איך הוא צומח וגדל שם. ריגש אותי לחוות התנסות חינוכית שכזו (לי זה היה חדש, אין לי מושג אם זו אכן חדשני). מערך הערכה רגיש, איכותי ובעל משמעות. והכל מאורגן לפרטי פרטים (כמובן).
מעבר לזה שהמנהל בתחילת שנה מבקש מאוד מההורים לא לעקוב אחרי הציונים של התלמידים ולזכור שהם רק בכיתה ו (ומצד שני מתפעל מערכת של 7 שעות בלי הפסקה ובלי כיתת אם ומחנך…ושיטות עבודה שמנקדות כל פיפס של התלמיד ומצד שלישי גם ברור לו שרוב ההורים עוקבים באינטנסיביות). הם עורכים שני מפגשי הורים בשנה.
הראשון ממש בימים הראשונים ללימודים. הוא נקרא Back to school night ובו ההורים עוברים לפי המערכת של הילד שלהם מכיתה לכיתה, קפסולה של יום לימודים. המורים מציגים את עצמם ואת התוכניות שלהם לשנה. לפעמים יש זמן לסמול טוק איתם וגם עם ההורים האחרים. זה ממש להרגיש יום בבית הספר. אמנם אחרי שנתיים של החוויה הזאת יש לי תחושות מעורבות לגביה (מלחיצים אותי נורא עם טונות הרצינות והסילבוסים האינסופיים שהם מציגים שברור לי שגם יעמדו בהם. והם מדברים בעיקר על ציונים ושיעורים ומבחנים). אבל בכל זאת אוהבת את האפשרות לשבת בכיסא של הילד שלי ולרוץ בדרך שלו מכיתה לכיתה תוך כדי פטפוטים עם הורים אחרים. ולחשוב איך שמתי את האידיאולוגיה הדמוקרטית ארוזה היטב בבוידם לתקופה הזאת…. אבל את זה הכרתי (בערך) מהבית, אז זה לא היה לי חדש מבחינת המתודה.
המפגש השבוע, היה עבורי סוג של “מעיף מוח”. כל ילד הכין, בליווי ובהנחיה של המורים סיכום של כל אחד מהמקצועות אותם הוא לומד. לגמרי לא ברמה של מספרים אלה ברמת הערכה מקצועית. לדוגמה פרויקט שעבד עליו (רוב הלמידה מבוססת פרויקטים) והמסקנות שלו ממנו. או שני מבחנים שמאחד היה מרוצה ומהשני פחות. המשוב בדק גם את תהליך העבודה וגם את התוצאה, עם תובנות שהוסקו להמשך. הכל בצורה מובנת ומאורגנת בטירוף. משהו בלתי נתפס בעיניים הישראליות שלי וביכולות המחשבה המעגליות שלי.
ובקיצור, יושבים רק הילד וההורים, הילד מציג את הקלסר הזה להורים שלו. לבד. מדגישה – רק הילד וההורים. המורה ברקע שומרת על הסדר ומביאה ואוספת את הקלסרים. כאשר מסיימים לעבור על הדפים יש עוד דף סיכום שממלאים אותו ביחד לגבי מטרה – SMART Goal (ראשי תיבות של מדיד, ניתן להשגה, ממוקד תוצאה וזמן – תרגום חופשי שלי..). זאת מטרה שהילד בוחר לזמן שנותר עד סוף השנה. וכמובן יורד לרמת התכנון. שלושה אנשים שיכולים לעזור לי בזה ובמה הם יכולים לעזור ושלושה דברים שאני (הילד) מוכן לקחת על עצמי לטובת קידום המטרה. הנייר הזה נחתם ע”י שני הצדדים (הילד וההורים) מצולם ונשמר במערכת…
זמן איכות של אחד על אחד לעומקים. נותן לילד אפשרות להכיר את עצמו דרך זה שהוא לומד להציג את עצמו ולמשב את עצמו ולארגן לעצמו את המשימות הבאות. התרגשתי והתרשמתי. מאוד.
השיעורים בקולומביה. שמחתי מהתגובות האוהדות על התכנים שלהם ואפילו ששבועיים לא היה מפגש (אחד בגלל שלג ואחד חופשת סמסטר). אני ממשיכה עם קצת תובנות ומושגים מההרצאות. ושמחה שיהיה לי תיעוד.
Susan M. Blaustein הפרופסור המיוחדת שמעבירה את הקורס, דיברה בהרצאת המבוא שלה על המשתנים שקשורים לאזור שגרים בו. מרמת הבית, האמצעים והיחסים שבתוכו עד רמת השכונה והעיר. היא בוחנת מדדים כמו רמת ביטחון ורמת נגישות והאפשרויות. למשל בסביבה הגאוגרפית, האם יש שרותיים קהילתיים, מוסדות חינוך, בריאות, תחבורה.
סיפרה על מחקר בעיר בבנגלדש. ערכו שם מיפוי, עם נשים, של הדרך שלהן לעבודה וראו איך הדרך מורכבת ממעקפים כדי להמנע ממקומות מסוימים ומעקפים נוספים על מנת להגיע למקומות שמספקים שירותים, אפילו כמו חיבור לאינטנרט שאין בבית.
בנוסף בבחינת חיי הנשים בעיר, רואים שיש לנשים קודים של התנהגות ולבוש שהן צריכות לעמוד בהם וגברים פחות. ועלה גם הנושא של עבודה משולמת ועבודה שאינה משולמת ומי עושה יותר ממה. היא טוענת שעיר היא יותר קשה לנשים וכמובן שבשכונות הקשות עוד יותר קשה.
פסל מחמיר לב שמייצג את המצב. הארלם, ליד קולומביה.הציגה נוסחה של סלאמס. מקומות שבהם הזנחה של הרבה אין (אין נקיון, אין תחבורה, אין ביטחון, אין מסחר, אין חינוך טוב, אין שירותים קהילתיים). הכל יותר קשה להשגה מה שמביא לאוירת השרדות של משחק סכום אפס. אם יהיה לך לא יהיה לי ומכאן כבר קשה למצוא דרך יציאה ויותר סביר למצוא דרכי כניסה לפשע ואלימות. במקומות כאלה מתקשה להיווצר קהילה ומתבססות מערכות ‘מעגל סגור’ של חיים קשים. השאלות במקומות האלה לגבי נשים הן מה האפשרויות שלהן? מה רמת החופש שלהן? בבית ובסביבה.
היא מאמינה, ואני מניחה שעל זה מבוססת העבודה שלה עם נשים במקומות שונים בעולם, שפוטנציאל שינוי טמון בנשים בקהילה. אבל הכוחות שלהן מוגבלים ונשים עניות לא יכולות להוביל שינוי לבד. באנגלית זה נשמע יותר טוב : “Poor women cannot do this all alone”. אני מאמינה בזה גם.
Food desert. לא מתאפקת וכותבת על עוד מושג. שמעתי אותו פעם ראשונה שנה שעברה ואני חושבת שכתבתי עליו בהקשר של הטיול הראשון לעומק היבשת שעשינו. ההגדרה הרשמית היא מקומות בהם אין גישה למזון טרי. לנו זה ממש קושי בטיולים. לקנות ירקות ופירות היא משימה לא מובנת מאליה באזורים רבים. ולא מדובר רק באזורים נידחים. חווינו את זה גם בפארקים באורלנדו, לא בדיוק עונה להגדרה של נידח. מזון טרי ובריא (אם לא מגדירים המבוגר, ציפס ודונטס ואולי סלט קיסר ככאלה) היה משימה כמעט בלתי אפשרית. שלא לדבר על ארוחת בוקר במלונות שזה אין מילים לתאר את האכזבה כל פעם מחדש. סוכרים שונים וכמה מעדני חלב (כי אולי חסר קצת סוכר) וזהו. כולל לא מזמן שישנו במלון פרטי יחסית יוקרתי עם מסעדה מפונפנת. העזנו לבקש איזה שביב של ירק, איזו פרוסת עגבניה, ליד הטוסטים בבוקר, התקבלה בתדהמה וגם לא נמצאה חיה כזו במטבח (הסבירו שיש רק שימורים של עגבניות מרוסקות).
ואז גיליתי שהמושג תופס גם לערים הגדולות. אם לוקחים את ניו יורק בתור דוגמה ומסמנים על המפה את הסופרמרקטים (שגם לא בכולם יש ממש מוצרים טריים) מגלים אזורים שלמים חסרים. והמצב מחמיר בשנים האחרונות עם מחירי השכירות וסגירת עסקים וגם העלויות של מזון בריא, שהוא הרבה יותר יקר ובעיר עוד יותר.
מיליונים של אנשים חיים בעיר הזו ללא גישה סבירה לחנות מזון. כמובן בעיקר שכונות של שחורים ומהגרים בעלי הכנסה נמוכה (כולל הארלם שבמנהטן). לפי מחקרים שמצאתי (כאן) יותר מ750,000 במדבר מוחלט ועוד 3 מיליון במקומות מאתגרים קצת פחות ועדיין במרחק שאינו מאפשר הצטיידות. (יש הגדרה לפי מרחק ואמצעי התחבורה אליו וממנו).
רוברט מפלטרופ. צלמתי בתערוכה בגלריה בצלסי שבוע שעבר.בצד האופטימי של הסיפור הזה, מתקיים פרויקט של עירית ניו יורק. משאיות מזון של פירות וירקות במחירים מסובסדים, שמגיעות באופן קבוע לשכונות האלה ומלוות במערך שלם שמנסה לקדם אותן. בצד הפסימי ברור שמה שבעיקר אוכלים במקומות האלה הוא בשר זול ואוכל מעובד, שלא לדבר על מי שצריכים דיאטה מיוחדת (ללא גלוטן למשל).
ובענין לענין באותו ענין. אייל שני שמככב בדפי הישראלים באזור מאז פתיחת המזנון בצ’לסי מרקט. התראיין לפודקאסט מקומי. דבר על הגוויות של העגבניות שאוכלים פה. עגבניות נטולות דופק…(מגיעות לעיר ממקסיקו או קליפורניה, אחרי 7 ימים מינימום של אחסון והקפאה). אז גם שכבר יש ירקות, הם לא בדיוק טריים ולא להיט של טעם.
הוא גם סיפר על החלום שלו שאנשים על האי הזה ובעולם ייכמהו לאוכל שהוא מכין. בציטוט “כל אדם שהולך פה, שיהיה לו געגוע לדברים שאני עושה”… האמת אחרי שני נסיונות – ממש ממש טעים!
פוליטיקה. השבוע ציינו כאן בבתי הספר את הטבח בפלורידה. אני חושבת שעשו את בכל המדינה. הילדים יצאו החוצה לפעילות. במידל סקול צילמו לב מורכב מילדים ע”י רחפן ובהיי סקול יצאו ל-17 דקות לזכר 17 הנספים. דברו עליהם והיה טקס. מעניין לראות דרך עיני הילדים איך מתמודדים כאן עם הנושא הזה. למשל זה שרק לציון חודש הזכירו את זה באופן רשמי. גם את זה הם עושים בצורה מאורגנת ומחושבת. יתרונות וחסרונות לכל אחת מהשיטות. בכיתות שלנו כמעט ולא דברו על זה באופן חופשי וזה אחד הקטעים שקשים לי לעיכול. כמו גם הזהירות המוקפדת שלהם לא לדבר על הפוליטיקה של הענין.
אמן מקסיקאי, פרוטרט עצמי
כרזות מחאה - רקעים
אמן מדרום אפריקה, מחאת כורים
כרזות מחאה - אימג'יםטריאנלה (ביאנלה שמתקיימת פעם בשלוש שנים) בניו מוזיאון. תערוכה של אמנים צעירים ומוכשרים. ההגדרה היא ליותר צעירים מישו… האמנים בני 24-35 מכל העולם. Song of sabotage זה השם. שיר של חבלה. כבר מהשם מבינים את הרמה הפוליטית שלה. שלוש קומות של עבודות שמצליחות להיות מרשימות גם בקונספט שלהן וגם בביצוע. העבודה שהכי ריגשה אותי היא עבודה גרפית של אמנית פרואנית שלקחה כרזות פוליטיות והפרידה אותן לרקע ולאימג’ים והניחה רקעים על קיר אחד ואת האימגים על זה שממול. סוג של מחקר מתוחכם שבוחן את השפה הגרפית של המהפכות ומראה את התשתית של הכוח הויזואלי. אמנית נוספת מפרו, הציעה מודלים לפסלים חדשים לכיכרות בניו יורק. כאלה שמקדשים דברים אחרים מאלו הקיימים…הרבה ביקורת יש לאמנות, הלוואי שהיו לה יכולות לשנות קצת יותר…
אורית.
כרגיל- מקסים, מעמיק, מלמד, משכיל ועם זוית ראיה שונה שאופיינית לך.
את מוכשרת כל כך.
את עוברת חוויה מדהימה ומנצלת אותה עד תום.
איזה כיף לך
לא רואה מי הכותב אבל תודה רבה! ואכן חויה מדהימה, שמחה שמצליחה להעביר את זה במילים.