שנה טובה. בשאיפה.

איך כותבים כשנאלמות המילים? שמרגישה צורך לשתוק וגם לצעוק. עולם כאוטי, הפחדה, פחד עם רגעים של קמצוץ תקווה. בחרתי תמונה ראשית של נועם, הולך במשכן בעין חרוד, לפני ציור של אלי שמיר. אלי שמיר מצייר את העמק ונופים נוספים בצורה סופר ריאליסטית. מציג את הנוף וגבולותיו תוך התייחסות למשמעות של נקודת המבט. ממקום פואטי וביקורתי על ההיסטוריה והתפיסות של ההתיישבות הציונית. גם אני, בימים אלו מנסה למצוא נקודת מבט, בה אפשר להתסכל על המציאות. בריאותית, פוליטית, חברתית. מי יודע. מי מבין.
מרגישה שמנסה לפתח עם עצמי נוסחה של הדחקה וחספוס כדי לשרוד את זה. ויש לזה מחיר.
מעמיקה במיינדפולנס אשר מזמן הצעה לפגוש רגשות במים רדודים ולא בתוך הצונמי שהם עלולים להגיע בו, משתדלת. משתדלת לחשוב פחות, לעשות יותר. קל להגיד ומעייף עד מאוד לממש. אולי זו מהות האנרגיה הנמוכה סביב, החמסין הבלתי נגמר, הבלאגן, התסכול מאי הידיעה וההבנה הכוללת.

חודשיים של חופש מוזר לילדים שהתחבר אל חודשים של חופש מוזר אחר. שגרה חדשה של חיים שעדיין נתפסת לי כשגרה מופרת ומתקשה לעכל שזו השגרה החדשה.
חופש גדול עם אפס תוכניות. לא טיולים ולא נסיעות. הרבה שעות בית ומסכים שמשתלטים באופן די בלתי נסבל. מוצאת את עצמי שוטרת מסכים, למרות שלא זכור לי שקבלתי מנוי רשמי לענין, אולי רק כי פשוט נותרתי מאחור בעולם טכנולוגי. שומעת את התיקתוקים מהשכם בבוקר ורואה את העיינים מסונדלות למסך כלשהו המון שעות, לא קל לי עם זה.
מנסה ללמוד את העולם החדש הזה, את הילדים שלי ואותי בתוך זה. משחררת, חוזרת לזה, מתייאשת, מתעודדת, נלחצת, מתחרפנת, נפעמת … לפעמים רואה גם את הטוב שבזה, בעיקר מנסה לראות את הטוב שלהם עם זה. מבינה שזה עולם אחר ממה שאני מכירה.

שנה חדשה עוד רגע מתחילה. אוירת החג לא מצליחה לפעפע בתוך איומי הסגר ונתוני הקורונה. מרגישה שהמצב סוגר עלינו. יותר ויותר אנשים מסביבתי הקרובה בבידוד, במעגלים מתקרבים והולכים גם אנשים חולים וגם מתים. דדי ארנסט, עמית לקבוצת רמים במודיעין, נפטר בסוף השבוע, אחרי שבועות ארוכים שהיה מונשם. איש מלא חיים ואופטימיות, שבמפגש האחרון שלנו סיפר על ילדותו ומשפחתו. בילנו יחד ביום עיון מרתק ביוני והיינו אמורים להפגש ביולי. המפגש בוטל ברגע האחרון ויום לאחריו הוא נכנס לבידוד, בו הבין שחלה. התדרדר במהירות ומאז אמש הוא כבר לא אתנו.
הסגר הבא עלינו, אמור לבטל את חגיגות החג המשפחתיות ולהותיר אותנו שוב בחגיגה מכונסת שלאחריה שבועיים מבודדים. מוזר כל כך.

מחפשת תמונות של הקיץ הזה בתיקיות הכמעט רייקות של חופש גדול 2020.  המצלמה אפילו לא יצאה מהתיק (במקומות שבכלל יצאה מהבית). לילה באזור מצפה רמון עם עמית וכוכבים נופלים. שני לילות בכנרת בהפקת שמרית, גיחונת לגן הלאומי בית שאן וכמעט זהו. גולת הכותרת של הקיץ הזה, לפחות עבורי, היתה קיטנת בני דודים אצל הסבאים, מה שאפשר עבורנו להיות רגע לבד בבית. זה לא קרה מאז מרץ וללילה לא קרה כבר שנים. אני די בטוחה שהחופש האולטימטיבי עבורי הוא פשוט זמן עם עצמי, בבית. האופציה לסדר בדיוק כמו שאני אוהבת ושזה נשאר ככה לאורך זמן. להסתובב סביב עצמי ועם עצמי או קצת עם דותן.
בלי קשר, מתגעגעת גם לאיזה טיול הגון של התנתקות מהשגרה ומנופים מוכרים לטובת הרפתקאת גילוי והכרות חדשה. אבל לא ממש רואה את עצמי זזה כרגע מחוץ לגבולות של עצמי ושל המדינה.

את הצורך לאקספיזם של הפוגה מחשבתית ופיזית הטבעתי על הספה עם סדרת טלויזיה בריטית. דוק מרטין. לא משהו לספר עליו במדורי התרבות אבל לי זה בדיוק התאים, כרגע. מצאתי את עצמי בבינג’ מתמשך עם הדוקטור הסובל מבעיות רגשיות וקשיים חברתיים. כשחשבתי שלגמרי התחרפנתי לבזבז כל כך הרבה זמן על סדרה בלתי נגמרת (9 עונות ופרקים לא קצרים, נשברתי בעונה השביעית) התחלתי לשים לב למחשבות היותר עמוקות על החיים שהפרקים מביאים איתם. באמת שאפשר ללמוד מכל דבר. הסיפור הוא רופא מנתח שבאופן פתאומי מתחיל לסבול מפוביה קשה מדם ולא יכול לנתח יותר. זה קרה ברגע אחד בו הצליח לראות את האדם במנותח. הוא טיפוס בודד שעבר ילדות לא פשוטה ואפס אהבה מההורים שלו. בעקבות הפוביה ועזיבת בית החולים הנחשב בלונדון, הוא מוצא את עצמו בכפר דייגים מנותק, בתור רופא משפחה. בכפר הזה נהג לבלות את חלק מחופשות הילדות שלו אצל דודה מלאת חיים. הדוק’ חסר סבלנות לאנשים באופן כללי, לא מבין רגשות ולא אהבה. בתוך זה הוא מנסה למצוא את מקומו בתוך קהילה קטנה ומבודדת ובתוך זוגיות. צילומי הנוף מרהיבים והסיפורים על הפריפריה הבריטית של אנשים עם סוג של פיגור סביבתי, לי הם מאוד נוגעים. הלמידה האינסופית, של כמה אנשים הם אנשים, כמה פריפריה היא פריפריה, כמה אהבה היא אהבה. בכל מקום ובכל זמן. החיים.

מה עוד? אתגר העבודה מהבית. ביקור קצר באיקאה גרם לי להבין שהעולם התהפך סופית. כל הסלונים וחדרי השינה בתצוגה שלהם מכילים עכשיו פינות עבודה. התובנה הזאת שעולם העבודה השתנה יחד עם העולם כולו. סדרי עולם הם אחרים עכשיו. הבית והמשפחה הופכים להיות מרכז החיים בכל שעות היום.
באופן מפתיע לטובה, בתוך הטרפת הזאת, בית הספר שלנו, הפתיע בכמות השעות ששנת הלימודים התחילה איתה. אפילו שכבר התחלתי הכנה נפשית לחינוך ביתי… ואז הבנתי שהבנים מתוכננים ללכת לבית הספר שבוע כמעט מלא. מגלה עם עצמי שזה שנועם חוזר ללמוד שישה ימים בשבוע, נראה לי ממש יותר מדי…וזה בטח גם מאוד זמני…
דותן עובד כרגע רק מהבית ורוב הזמן גם אני. להתרגל לעבודה עם הרבה פחות קשר בלתי ישיר עם אנשים ובלי החויה של המפגש, זה מאתגר. ימים שלמים של אי יציאה מהבית. של עבודה ולמידה מאותה נקודה בפינת העבודה בחדר השינה, בידוד וריחוק חברתי. יש לזה יתרונות, חסרונות ובעיקר צורך להפנים את השינוי, את המהפך בחיים.

בהשראת הורים שמעניקים לילדים שלהם תעודות אלטרנטיביות בסיום שנת הלימודים. הכנתי פעילות משפחתית קצרה לסיכום השנה. היה לי חשוב לראות עם הילדים את מסת האירועים השנתית ואת הדרך שכל אחד עבר השנה. מרגישה שהשנה הזאת היתה שנה סופר משמעותית לכל אחד מאתנו. כל שנה היא כזאת, אבל ריכוז האירועים והדרמות האישיות והעולמיות שהתרכזו לנו בחודשי השנה האחרונה, היה אחר. יצרנו ביחד קו שנתי של אירועים ואנקדוטות ודברנו על הדברים. הנחיתה, הפרידות הקשות, ההתחלות החדשות בשנת שירות ובבית ספר, ההתמודדויות בכל אחת מהמסגרות והיו כאלה ומאתגרות, הקורונה, הסגר, החזרה לשגרה ועוד. מרגישה שכל אחד מאתנו עבר חתיכת שיעור לחיים. וכמה חשוב מדי פעם להמריא כלפי מעלה לנקודת מבט שמאפשרת ראיה מגבוה, של אירועים שהיינו כל כך עמוק בתוכם ולהבין אותם בהקשר הרחב יותר.

קצת אומנות. תמיד שווה ומעוררת השראה. ניר אוחיון, איש יקר ואומן מופלא בתערוכה “אחרית הרהיט” שהוצגה בגלריה פריסקופ. מסע עתידני על ציר הזמן המשקף חזון אפוקוליפטי של הצורך לחזור את הבסיס כתוצאה מקריסת ערכי העולם המערבי. עולם שהטביע את עצמו בעודף צריכה. מדבר על הצורך האנושי הפרימיטיבי, לארגן, להשליט מעט סדר בעולם שהופך יותר ויותר כאוטי ובלתי מובן. ניר מתאר בעבודות שלו, את סופה של תקופה ללא ידיעה מה יגיע אחריה. אי הידיעה והשהיה במרחב ללא גבולות שאינו ניתן להבנה. לחשוב שכתב את כל הטקסטים לפני הקורונה.
העבודות כמובן נהדרות. וגם החברה בערב תל אביבי קייצי.
מוזיאון חיפה לאומנות. עשינו יום בנות בחיפה. חוץ מהחום הגדול היה יום מהמם שכלל ביקור פרטי במוזיאון (היינו שם לגמרי לבד ונהנו מאומנות ושעות מזגן). התערוכה “עושות היסטוריה” פמינזם בעידן הטרנס לאומיות. “נשים שמתנהגות כיאות לעיתים רחוקות עושות היסטוריה” (ההיסטוריונית לורל תאצ’ר אולריך, 1976). אשכול תערוכות שכולן יושבות תחת הכותרת הזו. נוגעות ולא נוגעות במקומות בהם יש לבסס צדק ולאפשר את המקום השיוויוני לנשים. היכולת המופלאה של אומנות להעביר מסר, לשקף ובעיקר לגעת. לגבי נשים, הדרך עוד מורכבת…צרפתי כמה עבודות מצוינות שעלו בחכת הצילום שלי.
והמשכן המופלא בעין חרוד עם שלוש תערוכות. אפילו גררתי את הבנים.