משחקים באותו משחק של החיים

כריסמס-חנוכה מאחורינו וגם העדכון האחרון כבר ממש היה מזמן. העדכונים כבר הפכו מרווחים יותר אבל אני יודעת שהפעם הגזמתי….אולי זה כי השגרה לגמרי כאן והחיים הקודמים מתחילים להרגיש כאלה.
פחות משווים ויותר מבינים שכאן זה כאן ושם זה שם. הרבה דמיון והרבה שוני, אבל בסוף כולנו על אותו כדור ומשחקים ממש באותו המשחק של החיים.
החופשה הארוכה מבתי הספר והביקור המרגש של סבתא ונועה, אמנם קיבלו תפנית מכאיבה והפכו למשהו שהוא הכי רחוק מהתוכניות המקוריות. אבל עדיין היו מרגשים וממלאים וסיפקו זמן מיוחד של ביחד עמוק.
ללא מעודכנים, אמא החליקה על BLACK ICE בטיול שעשינו ביום השלישי לביקור. ומכאן עברנו לבילוי של יממה בביה”ח כולל ניתוח לטיפול בשבר ביד. כך ששאר הימים הפכו לימים של החלמה לסבתא, בעיקר בבית, וגיחות קטנות לעיר ולמרחבי הקניות של ניו גרזי לשאר המשתתפים.
הספקנו טיים סקוור, מטילדה ורוקפלר סנטר ביום לפני הנפילה. ואחריה עוד הצלחנו להספיק תערוכת רכבות מיניאטוריות ומיני מנהטן בגנים הבוטניים של ניו יורק וגם טיול קצר במעלה ההדסון. שיטוטים באפר איסט ובאפר ווסט. סנטרל פארק חורפי. מוזיאון עיצוב מפתיע ומומלץ (cooper hewitt), החלקה על הקרח ומסעדה איטלקית משובחת. והעיר הזאת אינסופית ומרגשת וממלאת בהתלהבות.
בנוסף, תודות לנועה, האחיינית החמודה שלי, ולאמא שלי שאין כמוה בלסדר לי את המחשבות ולטעת לי אומץ ובטחון פרצתי גם את מחסום הנהיגה במנהטן. נועה ואני מצאנו אחת בשניה שותפות משלימות להתלהבות האינסופית מהעיר המפתיעה הזו. וכבר בחרנו לנועה דירת סטודנטים ופקולטה… הצטלמנו בפארק וברחובות. ונהנו מבתי קפה ואפילו מנקניקיה ברחוב (נועה) . ובכלל סיכמנו שזו העיר בעיננו.
וחורף וקר, וקר מאוד. השבוע נחוו כאן טמפרטורות שמרחיקות עד מתחת למינוס עשר (צלזיוס). יש שלג וקרח מסביב כעניין של שגרה. ושוב זה מדהים שבארץ בטמפרטורות הרבה יותר גבוהות –ממש יותר קר.
הביגוד האיכותי, החימום הנעים בכל מקום והמים החמים שיש ללא הגבלה עושים את שלהם.
הקור והחופש מאפשרים זמן לימים של בית בתוך המרק המשפחתי. מרק גדול, שעבר את שלב הרתיחה ממאמץ המעבר ועכשיו הוא על אש נמוכה של הסתגלות ושגרה. ומרגיש גם שמבפנים כל אחד גם מתבשל בעצמו ובוחן את יכולותיו למול המאמץ שהושקע ולמול האתגרים שעוד צפויים.
הילדים לאכזבתם טרם מדברים אנגלית שוטפת. כולם אמרו להם – תוך חודשיים שלושה, תדברו חופשי. והאכזבה לנוכח הצפייה, גבוהה. אין ספק לגבי ההתקדמות ויכולת ההבנה, הכתיבה והקריאה שרצים כל הזמן כלפי מעלה. אבל הדבר הכי מדיד והכי מאתגר הוא הדיבור.
אממה כשמגדלים חבורת ביישנים שבקושי מדברים גם בשפת אמם, מחוץ לקירות הבית… אז לדיבור השוטף כנראה עוד ייקח לו זמן להתמקם בתוך הסיר שלנו. עד שטעמו יורגש וינכח בביטחון.
שאלות על זהות ממשיכות ועולות לא מעט. זה נוגע גם בשאלה עד כמה אפשר להרגיש כאן נינוחות של התמקמות. אך עונה לעצמי ששאלות על זהות עולות בכל מקום ולגמרי אי אפשר להתחמק מהן בעולם כה מורכב.
איפשהו קראתי שאלות על זהות:
• האם זהות עונה על השאלה למה אנחנו יכולים להפוך או מאיפה באנו?
• מה נתון מתוך הזהות שלנו ומה אנחנו בוחרים?
ואני יודעת שאין לי תשובות חד משמעויות עליהן, לא משנה באיזו יבשת הבית שלי ימצא.
ברור שהזרות שלנו משתקפת אלינו כאן מכל עבר. ומדי פעם אני שואלת את עצמי מי אני? מה אני? ונתקלת בזרותי לעצמי – סוג של “אומרים שאני אינני אני”….שמתי לב שיש דברים שאני מנסה לנצל את ההזדמנות לנוח מהם, לבדוק אותם תוך כדי חיים סמי חדשים, כאילו לקחתי קצת חופש מעצמי. לפעמים מצליחה. אולי זו הזדמנות לקצת הגדרות מחדש. אפילו שהגדרות זה כבר אתגר גדול…שמפגיש ופוגש הרבה דברים מבפנים על רקעים של בחוץ, אז אני עובדת על זה…
במקביל אני עובדת על פתיחת בלוג להניח בו את כל העדכונים והמחשבות. זו תעוזה גדולה בשבילי לפרסם קבל עם ורשת את מחשבותיי והחלטתי לעשות את זה. לוקח לי זמן לארגן את זה ולסדר את הבמה החדשה, מקווה שהעדכון הבא כבר יהיה שם. ותודה לתמר אחותי היקרה, על התמיכה הטכנית, העיצובית והנפשית.
הבית ממשיך להרגיש נוח ונעים ועכשיו גם חמים ועוטף. התאפסנו על עניני הקניות וההצטיידות ומעכשיו כמעט הכל זה כבר ערך מוסף. זה גם תורם לתחושה של בבית.
הילדים חזרו לבתי הספר ולשגרה בסהכ בטוב. תמוז תיכף מסיימת לימודי התיאוריה שמתקיימים כאן כחובה בתיכון, והחל מיומהולדת 16 תוכל להתחיל לנהוג בליווי מבוגר עד הטסט בגיל 17. אני לעומת זאת עוד תקועה ורישיון הנהיגה המיוחל עדין לא הושג… החליטו לאתגר אותי במשרד הרישוי המקומי, אבל עד הסוף ממש. תקיעות שכזו.

מתוכננים סופ”ש בוושינגטון העיר, בסופ”ש הקרוב וטיול אביב גדול בפסח עם סבא עמירם שמגיע לביקור. ובין לבין תלוי מזג אויר וחופשים רוצים לנסות עם הבנים סקי ולהגיע לבוסטון ולפילדלפיה העיר ולנצל את החורף לטובת המוזיאונים בניו יורק שכמעט עוד לא הגענו אליהם. וגם מיוזקאלים לראות ובכלל.
והכל במגבלת “הלא אוהבים לצאת מהבית” שחלקנו לוקים בה.

כמעט במקרה הגענו השבוע להקרנה מיוחדת של הסרט מיסטר גאגא על אוהד נהרין. ואו איזה סרט!
מצליחה לשמור על ניתוק מסוים מכל הרע שקורה בארץ. זה יושב לי באחת האונות ומטריד בטפטופים מתמשכים, ברור (ומפתיע מבחינתי) שלא כמו שחיים בתוך זה. לא יודעת עוד מה אני מרגישה כלפי הניתוק הזה ומה זה אומר מעבר לחוסר אונים הרגיל והמתסכל מהמצב. מנסה לגשש ולחפש כאן ערוצי עשיה והתנדבות.

אמשיך לעדכן,
מתגעגעת ממש,
אורית