לא על הלחם לבדו

משבר קורונה, כאילו כרגיל, לכאורה בריאים, אולי לא. גל אחד מאחורינו השני לפנינו או מסביבנו. מסכות על הפנים ובידודים מכל מיני כיווונים. לפעמים מרגיש שגרה לפעמים בלאגן. תחושה של סדרי עולם מתערבבים ואנחנו נאחזים בישנים כדי שלא יתהפכו עלינו, במשמרת שלנו…ובכל זאת המציאות משתנה. האי ודאות הופכת להיות הוודאות החדשה. שום דבר לא ברור. ועדיין אנחנו נאחזים, טוב, מה נעשה.

בחלקה הקטנה שלי קרו וקורים דברים. עמוס. מקפידה מדי פעם לעצור, להתבונן ולהרגיש. עבודה, לימודים, ילדים, עניני מגורים. סהכ בטוב ובהודיה שיש מהכל. לפעמים מרגיש קצת יותר מדי. נעה על צירים מקבילים של עומס ושלווה של נדודים מול רצון להתמקמות מדויקת של חיפוש ומציאה או אולי עוד חיפוש.
בתוך זה, שולחת עוגנים לקרקע בטוחה של אנשים שמחזקים אותי ותובנות מלימודי החיים.
סופש שמאניזם הביא אותו למקומות עמוקים של מחשבות ותובנות. אירוע שלקח אותי להבין בגוף, ממש הבנה בתחושה ולא רק בראש. להבין יותר את עצמי ובעיקר את המקום של הפחד בחיים שלי. על מה שמרגיש בטוח ועל מה שפחות. היה שם הרבה שיח משמעותי ושני טקסים. טקסים שעשויים להשמע מאוד מוזרים ולכן אולי לא אכנס לפרטים, כי יש מצב שאסתכן להדמות כמי שירדה בצורה חדה מהפסים. רק אציין שהיה טקס אש וטקס אדמה. שניהם בעוצמות גדולות שדרשו התגברות והתמסרות שלא תמיד מצויות אצלי. אבל האש והאדמה חזקות וסוחפות יותר מההתנגדויות שלי.

חווית המיינדפולנס, אסימונים שירדו בעקבות קריאה של ספר משמעותי (קפה מוות-עמיה ליבליך) ואולי גם מגפה עולמית… אפשרו לי לנסות לדייק את הדברים החשובים בחיי, סדרי עדיפויות ועוד כמה דברים שעשוייים להשמע לעוסים, אבל כרגע מרגישים עוצמתיים. רצון לזקק עבור עצמי, מה הפעולות המזינות שלי. למשל ציור, כתיבה ולמידה. פעולות שללא ספק מאפשרות לי הרגשת משמעות וחיוניות. שעות הזום, גרמו לי לחזור במרץ ליומן הויזואלי ולצייר הרבה יחסית. כשמכוונים את המצלמה בזוית הנכונה, הידיים יכולות להתעסק במה שרוצים ולצייר בלי הפרעה. זו גם מדיטציה מצוינת. דפי היומן מתמלאים וזו תחושה נהדרת. אז משתדלת לחבר ליומן גם עוד דברים ולפנות זמן לכתיבה והעמקה בחומרים שמדברים אלי, כדי לעשות סדר בראש ולהפנים רעיונות ועולמות נוספים. בדיוק קראתי משפט בנוגע לאותו סדר, “האמונות אינן טובות או רעות, הן רק משמשות להשלטת סדר באי הסדר של החרדות שלנו.” (עמ 16). אלנה פרנטה (החברה הגאונה), “המצאות מזדמנות”. טורים קצרים, ישירים, נוגעים. איורים קסומים.

יהודית דים, מורה וחברה לחיים של אמא שלי נפרדה מהעולם בתקופה האחרונה והובאה למנוחה בבית העלמין הישן של רמת השרון. יהודית היא דמות מפתח בחיים של אמא שלי וגם של המשפחה שלנו. ואולי גם לא יומרני לומר, של המדינה שלנו. מתוך ההספד עליה, למדתי עוד קצת אודות האשה הגדולה הזו. הגיעה לארץ מגרמניה של אחרי המלחמה בתור נערה צעירה, יתומה, עוד לפני 48. התגייסה כמורה חיילת וניהלה מעברת עולים בעג’ור ומשם המשיכה לבית ספר בבאר שבע. באר שבע – שנות החמישים, עיר בהקמה. אני מדמיינת מדבר, את העיר העתיקה ושורות שורות של אוהלים. חום, קור והרבה אבק. התחלת בניה של השכונות הראשונות ושל מוסדות הציבור. הכל חדש ומתוכנן תוך כדי תנועה. ובתוך כל זה ילדי עולים במעברה המקומית. ילדים שנתלשו ממחוזות ילדותם בעירק, פרס, רומניה והגיעו למקום צחיח עם הורים שאין להם מושג מה קורה איתם ומה זה אומר המקום הזה שאליו הגיעו, ‘רילוקשיין’ מוטרף בחיים שלהם. יהודית, אספה חבורת ילדי עולים לכיתה ולימדה אותם מ-ד’ עד ח’ ומשם גם לאורך כל החיים. היא אותם והם אותה. קשרים ועומקים שכבר לא רואים היום, עם רובם היתה בקשר עד לימיה האחרונים. סוג של אגדה. מורכבת, כמו כל דבר.

“בכל מקום בו תמצאי את עצמך בלב שלם”, ציטוט מיומנה של אתי הילסוס (בחורה צעירה יהודיה מהולנד שמצאה את מותה באחד ממחנות ההשמדה, עד אז כתבה יומנים מלאי חוכמה ורגש). השנה שתיכף אנחנו מציינים לחזרה לארץ, גורמת לי לחשוב ולסכם לעצמי תובנות עליה, על השנה הזאת. קודם כל שזאת היתה חתיכת שנה עם תחושה חזקה על הזמן שלוקח לי למקם את הלב, לאפשר לו להרגיש שלם במקום שהוא נמצא בו. בעבודה, מול הילדים, מול חברים, עניני המגורים שלנו, במשפחה. ההתמקמות מחדש, בכל ההיבטים האלה היא תהליך. ועד שהלב מוצא את מקומו, לוקח לא מעט זמן וכוחות נפש.
החלומות והמחשבות שחזרנו איתם נאלצו להתכתב עם מציאות, שעל אף ההכרות שלנו איתה, היתה חדשה במובנים רבים.
אם הייתי יכולה לנהל איזו שיחה קטנה עם עצמי של אוגוסט 2019 . הייתי מזכירה לעצמי ההיא, מה משמעות של מעבר ומנסה לא להקל בסיפורים של – שלוש שנים זה כלום זמן. הרי לא באמת התנתקנו, אז ציק צאק נתאפס ועד אחרי החגים כל אחד כבר יהיה במקומו… הייתי אולי מציעה לי, להנמיך ציפיות, מצד אחד זה מבאס מצד שני עוזר. או מדייקת שצריך למצוא את האיזון, לא לוותר על פנטזיות מתוקות אבל גם לא לבנות עליהן מגדלים. עוד משהו חשוב זו גמישות ועוד גמישות. חייבים להביא מזוודה מלאה בזה, זה תמיד משמעותי.
ולצד כל אלה, גם לא לוותר על ליווי ותמיכה מקצועיים. לי זה מאוד עוזר ומאפשר. לזכור להודות המון על מה שהיה ועל מה שיש. על חברים, על המשפחה, על הידיעה (המשתנה) איפה המקום להניח בו את הלב ואת הבטחון שתמיד יהיה גם מי שיבוא לשים יד ולכוון מיקום, כשאצטרך.

תערוכות. ממש בשבוע האחרון, הספקתי שתיים. מעולות. ניר אוחיון, אמן ואיש יקר, בתערוכה נהדרת בגלריה פריסקופ. “אחרית הרהיט”. טקסטים שנכתבו לפני הקורונה, מעצימים פסלי עץ מוטרפים שפסל בעץ, על חלקי ריהוט שנמצאו ברחובות. ניר, אמן – נביא זעם תרבותי, מתאר בעבודות ובטקסטים הנלווים אליהם, מה קורה לעולם שאיבד את דרכו. “..כמו דברים נוספים שכשלו ואבדו את דרכם, האהבה הפסידה לאדם. האדם הרוכש, החל לאפיין ולקטלג רגשות, בהתאם לצרכי המכונה…”. למשל.
והביאנלה לאומנות בבמוזיאון א”י – מוז”ה. כמו במטרופוליטן, עבודות של התערוכה, מוצגות בתוך האוסף הקבוע. בפנים ובחוץ. 250 עבודות (אכן עמוס, אפילו מדי) “מנכיחות חומרי גלם פיזיים ורעיוניים הנקשרים למרחב התרבותי המקומי והגלובלי”. אחת העבודות. מיצג של אביבית סגל ‘לא על הלחם לבדו’, מוצגת  ב’חצר הלחם’. מתחם שאוסף מכשירים ששמשו לגידול תבואה ועיבוד הדגן ללחם. בתוך המתחם הזה, מציגה האמנית עבודה שלשה ומקפלת מחשבות, חלומות ומאוויים בבצק מחמצת. זו עבודה ענקית, די מוטרפת ומתכתבת בול עם מערך הלישה והאפיה שעובד אצלנו בבית…בשאר העבודות אתן לתמונות לדבר בשם עצמן. וממליצה מאוד.

קבוצת רמי”ם של שותפות מודיעין-רוצסטר ממשיכה לפעול. בנתיים בלי הקבוצה האמריקאית, שלא הצליחה לקום בתוך שיתוק הקורונה. היה לנו יום עיון מרתק בירושלים. התחלנו בגינת זמנהוף, גינה קהילתית בשכונת מחנה ישראל, שלא שמעתי אודותיה לפני, לא על הגינה ולא על השכונה. (זו השכונה השניה שהוקמה מחוץ לחומות, עבור יהודי צפון אפריקה, סיפורה כמו נשכח אל מול שכונות ימין משה ומשכנות שאננים, האשכנזיות). השכונה ממוקמת ממש ליד ימקא, מקום שביליתי בו לא מעט בימי הקדרון, אבל לא הגעתי לסמטאות שמאחור ומצדדי. הגינה, קסומה ממש וגם הכיכר האנדלוסית, שהיא החצר הקדמית של המרכז העולמי ליהדות צפון אפריקה (אומרים שזה בנין שכדאי לפקוד מבפנים). אחרי הפתיח בגינה וסיור קצר, בילנו את המשך היום בהיברו יוניון קולג, מתחם ענק ומרשים של אדריכלות ועשייה, סביב ערכי היהדות הרפורמית. עוד מקום ותפיסות שכמעט ולא הכרתי. הרצאות מרתקות סביב יהדות ואקטיביזם. ההרצאה הכי דומנינטית היתה של ענת הופמן. מנהלת המרכז הרפורמי לדת ומדינה. מרכז שתובע את המדינה כ60 פעמים בשנה, בעיקר סביב נושאי הפרת זכויות בהקשר של הדרת נשים וגזענות. ענת היא גם פעילה מרכזית בנשות הכותל ולוחמת צדק בשיטת הפרובקציות. וציטוט שלה – יום בלי פרובקציה, הוא יום מבוזבז…