והימים ימי קורונה

הימים ימי קורונה, הלילות לילות קורונה. שבוע ועוד שבוע. העולם כמעט עצר מלכת. ואנחנו בתוכו. יש לי תחושה שהכדור נתן ברקס היסטרי, לא כולם היו חגורים. כולנו הלומי הדף. מבודדים, חשופים, מפוחדים, נהנים. בחוץ פריחת אביב ותחילת הקיץ. התרגיל הענק של אי הוודאות התחיל, הוא סוג של אמיתי וכולם כולל כולם בפנים. מנסה להיות אופטימית, לחיות רק את הרגע, לא להתרגש, לא להלחץ. חלק גדול מהזמן מצליחה.
ממש בימים אלו אנחנו חוגגים חודש לבידוד. ב12 למרץ, אחרי שבוע אינטנסיבי למדי שכלל חגיגות פורים ונסיעות חותכות מולדת, צפונה, דרומה, מזרח ומערב. הרצליה (סיור מופלא בפארק העירוני, עם צוות קומיוניטי), פורימון בחריש, בילוי עם הילדים בפרדס חנה ובחוף קיסריה, ויום בירוחם, שהפך להיות היום הפעיל האחרון לפני הסגר. יום של סופה ואובך, תפאורה מכובדת לתחושת סוף העולם המתקרב. הקורונה עוד נראתה קצת הזויה. בסופש ארחנו והיה שמח ונעים. ואז התחיל הבידוד. ממש חודש בבית, אין בא ואין יוצא. שתי פעמים סופר. כמה פעמים מכולת. טיולים בקרבת הבית (מזל שיש לאן ואביב) ופעם אחת גניבת ביקור אצל אמאבא בחצר. המון זמן. המון בית. המון אוכל טעים. המון זום.

דברים שקורים בזמן קורונה. בהיה בסרטי דוקו מרגשים. שוב צוללת למאה שנים של בדידות. סוף סוף מיון ארון הבגדים, במבצע משותף של תמוז ושלי. גילוי של עמק נעלם ממש בקצה הרחוב, ממש עמק נעלם וממש בקצה הרחוב. מתחיל בערך 10 מטרים מהבית, ואפילו עוד פורח (וכן, חצי שנה שלא היה לי מושג שהוא שם). מיון הלגו לפי צבעים ואחסונו בעצב, כי הוא כבר לא גורם לאף אחד להקים ממנו ספינות חלל, בתים וצבאות. מחכה לנכדים. הקמה של בית ספר משפחתי Family Schooling בנתיים עובד בהצלחה, בני דודים וסבאים לומדים ביחד והמרצה מתחלף, עכשיו נועם מעביר קורס על ההיסטוריה של ארצות הברית. הרבה הרבה בישולים ויתר מדי אכילה. נקיונות משותפים, מתי עשינו את זה לפני הקורונה? נסיון ללמוד קטאן שלא צלח, אפילו שבאמת ניסיתי, גרועה במשחקי קופסה. כבישת שקדים מהגינה, יצא טעים ממש. הקראת ספר, כבר הרבה זמן שלא עשיתי את זה. עבודה, פרויקט מותאם מצב שבנתיים מציל את הפרנסה שלי. קצת לימודים, מעט פעילות גופנית וגם בטלה ושלווה נעימות בין לבין.

שמרית שלחה תמונות של ליל הסדר שנה שעברה, בבית הצהוב בערבות טנפליי, ניו ג’רזי. כאילו הגיעו מיקום אחר. ד”ש מהעבר הרחוק, כמה עברנו מאז, כמה השתנה, עוד לפני שלוקחים בחשבון את הקורונה. שלוש שנים של חגים, ברובם לבדנו חלקם עם מעט אורחים היו אמורים להגמר בליל סדר משפחתי רחב. מוזר.

משתתפת עכשיו, כמה שאפשר, בקבוצה של השותפות של מודיעין ורוצסטר, ניו יורק. פרויקט שאמור להפגיש אנשים מכאן עם אנשים משם למפגשים קבוצתיים ולהכרות של אחד על אחד (וגם הזדמנות לגיחה ניו יורקה, שפעם, לפני חודשיים, הרגישה מפתה מאוד). בנתיים הנסיעה לשם נדחתה לתאריך לא ידוע ולא ברור אם הנסיעה שלהם לכאן תתקיים. אבל הקבוצה ממודיעין התחילה להפגש וממשיכים עם מפגשי זום. לי זה מפגש מרתק עם קהילת מודיעין. גרה בעיר הזאת כבר כמעט 20 שנה ומכירה בה מעט. המפגשים עוסקים בעיקר בנושאי יהדות. מרגישה שאני הסמן החילוני של הקבוצה וזה מעניין להיות במקום הזה. מפגיש אותי עם שאלות לגבי היהדות שלי ואני, מה מהות יחסנו. לא שאלה שיש לי תשובה עליה. במיוחד לאחר דילמת הבר מצווה של מתן, שבתכלס לא היתה דילמה, כי היה ברור שלא. שלא נחגוג כמקובל. אבל זה הציף אצלי תהיות. מרגישה שאני משחררת חוליה בשרשרת דורות ארוכה וממש לא בטוחה שאני כהורה, מייצרת חלופות נאותות. דת החילוניות, ההומוניזם והאושר?
אולי הדמוקרטי ודתו הלא סדורה, שמצאנו לנו כסוג של קהילה, מנסים למלא מקום? אולי זה הבסיס הרעוע שלנו בהקשר של דת ומסורת? אולי הניתוק הוא לא שלנו, הוא של הדור לפנינו שהישראליות הבן גוריונית היתה משמעותית בעיניו יותר מהיהדות? אולי הצורך בשינוי קבוע בעולם משתנה? מגלה שוב ושוב שיש שפה שאני לא דוברת, היהדות. ואם אני עוד שומעת אותה… הילדים שלי אפילו לא שומעים. כל פעם שבמקרה או שלא במקרה נתקלת בקטעים מארון הספרים היהודי, שומעת מסורות, תפיסות דתיות, איך לומר את זה בעדינות. מרגישה מרוחקת ואפילו בורה. אז בתוך זה לחגוג את ליל הסדר ולספר ביציאת מצריים לכל הכופרים כאן בבית…בלי סבא שעוד מתעקש על להקריא קצת מההגדה…
במסגרת הקבוצה הזאת נאלצתי לדבר וגם לכתוב על עצמי באנגלית, היה כייף לגלות שאני מצליחה לעשות את זה ולהבין שהאנגלית שלי בכל זאת קצת השתפרה.

הקורונה הזאת, בשילוב מחשבות שהתישבו אצלי בעקבות הקריאה בספר “קפה מוות” של עמיה ליבליך, גורמות לי לחשוב הרבה על מוות, על פרידות כואבות וגם על החיים. החים שהמוות הוא חלק מהם, למרות שהתרגלנו להדחיק ולחשוב שכאילו לא. על העולם הזה שעלה על גדותיו, שנעצר כי כבר לא היתה ברירה. על איזה עולם נפגוש כשנצא החוצה?