שלום יומני היקר

המשמעות הגדולה של הבלוג עבורי היתה קודם כל הזדמנות לכתוב. וגם יצירת מסמך תיעוד של תקופה מיוחדת ושל התחושות והמחשבות שלי. והנה אני בתוך הבליל חיים וקורונה הזה, מתקשה להגיע לעצמי. כמעט ולא מגיעה לכתיבה, בקושי מתפנה למחשבה נקיה.
דווקא הניתוק החברתי מרחיק אותי ממני? מתקשה להבין את עצמי במציאות משתנה. לעיתים, מתכופפת עם הרוחות החזקות, לצלילות אנרגטיות, לשפיפות.
ואולי בכלל לא גבוהות גבוהות, סתם בית מלא, הרבה עבודה בעבודה, מו’מ קשוח על בית שקנינו והתארגנות לשיפוץ, שתי התנדבויות חדשות, שתי סדנאות למידה והשראה ואפס זמן רק לעצמי עם עצמי.

מחפשים בית כבר הרבה שנים. מבינה עכשיו שמאז שעזבנו את הדירה שלנו במודיעין לפני כמעט 9 שנים, חיפשנו את הבית’ חיפוש תוך כדי תנועה. חיפשנו הרפתקאות והתנסויות ולא היינו בשלים להתיישב. השיא היה אמריקה, אבל גם כאן מסביב למודיעין, היינו כנראה צריכים להרגיש מקומות, להרגיש את עצמנו במקומות. עד שבא השובע מנדודים (מקווה שהוא זמני והיצר יחזור). מצאנו את עצמנו מחפשים מקום. מקום שיהיה וירגיש שלנו ובעיקר יתן ביטחון לבנים שאנחנו לא מתכוונים לזוז בשנים הקרובות. נשמע פשוט ונשמע מסובך. לא ידענו איפה אנחנו רוצים לשים את הבית הזה אבל כן מאוד יודעים מי ומה אנחנו רוצים שיהיה בבית הזה. הרגשתי שיודעת צבעים, רהיטים ופינות ואור ולא יודעת כתובת. ואז נפלה ההחלטה ודברים הסתדרו (מקווה). חיברנו חלום לתוך המציאות, חתכנו שם, יישרנו פה עיגלנו כמה פינות והשלמנו עם אחרות ועכשיו מתמודדים עם ההחלטה. סכומים אסטרונומיים שעפים מחשבון לחשבון, הלוואות שלא חשבנו שניקח ותפיסה שמנסים לאמץ חזק, שהחלטה שנלקחה היא ההחלטה הכי נכונה. שיפוץ מרגש לפנינו ומעבר בית במהלך הקיץ. שיהיה לנו בהצלחה.

בתהליכים האלה של ההחלטה בעינינים של גדולים. בית, כסף, עבודה, כבר מכירה את התהליכים שעוברים עלי ועדיין לא מצליחה לדלג על אף שלב בתהליך. את ההתבשלות הארוכה והצורך לראות לחשוב ולישון על הדברים בקצב שלי. רעיונת שעולים ויורדים ומטלטלים את הספינה לעוד מחוזות. הידיעה שמגיעה שמשהו הוא נכון והתובנות שמסתדרות סביבה. והידיעה, מביאה איתה חבילה מכובדת של כאבי בטן ונדודי שינה. מבפנים אני כבר יודעת שמשהו הוא נכון אבל כמו בחבילה עוברת הוא עטוף במלא שכבות שכל אחת יורדת רק בזמן שלה, עם ההפתעה המיוחדת שלה. הספקות, החרדות וכל שק הנחשים מרחפים סביבי לתקופה וחלקם גם נשארים לתמיד באיפשהו שלי, כי למה להיות שלמה עם עצמי אם יש אופציה לכמה חוסר הסכמות פנימיות? מרגישה שהתבגרתי ומודעת ויודעת יותר להרגיש, זה לא מונע את  כאבי הגדילה סביב הענין הזה. כל הזמן גדלים…וטוב שכך.

יומן קריאה – תקופות מוזרות של חוסר איזון בין שקיעה עמוקה בקריאה ובליעת ספרים לבין שבועות שלמים שלא מצליחה לקרא בכלל. מנסה להזכר מה קראתי בחודשים האחרונים. היו כמה ממש מוצלחים. ברצף אחד צלחתי את עמוס עוז על אהבה וחושך ואת נורית גרץ עם מה שאבד בזמן. כל זה לפני התפוצצות הפרשה עם גליה עוז. פרשה שמרתקת ומציפה לי את העצב התהומי של הקיום האנושי-משפחתי. טרם קראתי את הספר של גליה, אבל קראתי והקשבתי הרבה אודותיו. מחשבות על העצב והקושי שיש בעולם הזה, בבתים ובלבבות. המקומות שבהם אני רואה מקרים דומים לאלה וחסרת אונים מולם. לא מצליחה להציל אף ילד מהוריו, אף אחד מעצמו.
עשיתי השלמות עם גדר חיה של דורית רביניאן וכל בית צריך מרפסת של רינה פרנק מיטרני (נחמד פלוס). קראתי את חתן הפרס של יעל טבת (ממש לא בעיני, אם כי מודה שלא הצלחתי להפסיק גם שכבר היה לי ברור וצלחתי עד סופו). ניסיתי את בית הנתיבות של זהר אלמקייס שחשבתי שיהיה מעולה ולא צלחתי אפילו את ההתחלה. ועכשיו ב’חמור’ של סמי ברדוגו, ספר נוראי, אין לי הגדרה אחרת. עצב הקיום מרוכז במילים קשות. לא מצליחה להניח אותו כבר כמה ימים.

לומדת הנחיה גרפית. כלי מקצועי שמביא איתו שפה ופרשנות ויזואלית. שידוך של טקסטים ותמונות למסמך חזותי שימושי. מה שמאפשר להציג תהליכים ומחשבות בצורה צורנית ברורה. עשיתי קורס קצר אצל טל קמיל כדי לקפוץ למים ועכשיו ממשיכה ללמוד לבד ולהתאמן. משהו שהתלהבתי ממנו כבר לפני הרבה שנים, כשראיתי את טל בכנס בירושלים וחיכיתי בסבלנות גדולה שתפתח קורס. לאט לאט מתחיל להראות לי אפשרי עבורי. מבחינתי זו מעורר המוח החדש. בעיקר יש לי תחושה שזה סוג של מכנה משותף של כל העשיה המקצועית שלי ויאפשר לי לחבר קצוות שלכאורה רחוקים זה מזה ועכשיו מתכנסים. נושאי סביבה, קהילה, תקשורת והפקה, עיצוב גרפי ובעיקר עבודה עם אנשים וליווי תהליכים מרובדים. הזדמנות מרגשת לחבר כישורים מקצועיים שאספתי ולא תמיד הצלחתי להבין את ההקשר שלהם זה לזה. בנתיים מתאמנת על פרויקטים שאני מלווה במסגרת העבודה השוטפת, בונה על אומץ ואמביציה לפרוץ עם זה גם למסגרות נוספות.

עשיתי סדנת כתיבה עם מיה טבת דיין. משוררת מדויקת להפליא. טיפוסה מרתקת. סדנה בזום עם נשים כותבות עברית מישראל ומאמריקה. היה לי הרבה דברים, כרגיל בכתיבה, בעיקר שיעור על עצמי. תובנות על אני מול העולם שסביבי. חזרה אחורה בזמן והליכה קדימה. האומץ לסדר מילים לשיר קצר, על נייר ולהקריא. והבטחות לעצמי שאנסה לכתוב יותר. מיה מלמדת שיטת ביקורת ענינית על הכתיבה שמאפשרת לצאת מעמדת הכותבת המעורבת, לראות את הדברים מגובה שמאפשר ולתקן עם יחסית מעט ביקורת עצמית. מקווה לאמץ. לחיים.

תרגיל כתיבה על שיער

סבא שלי היה ממש קרח. ראש ביצה.
את אבא שלי, שקראו לו פעם ג’ינג’י ויש עוד כמה חברים שקוראים לו ככה, אני לא זוכרת בכלל עם שיער.
גם בן הזוג שלי קרח למדי.
פרופסור עור אחד אמר לי פעם שזה תורשתי.
מאז אני חיה עם חרדת קרחות.
עם תחושה שהשיער שלי הגיע עם תאריך תפוגה אחר מהגוף.
כל שערה שנושרת היא הודעה רשמית מראש הרשות כי הקרחת שלי מתקרבת.
נושרות לי המון שערות.

כשהייתי ילדה, אבא שלי היה אחראי סירוקים בבית.
שביל בדיוק באמצע, קו ישר עם מסרק שמניחים על קצה האף ומורידים בזוית ישרה על הראש.
קוקיות מתוחות בדום. שתי סיכות בתור ש”ג לפוני, אף שערה לא תזוז.
שנינו מול הראי הגדול במקלחת. אני בוחרת את הקוקיות.
לפעמים, אם יש זמן, אפשר גם שתי צמות.

אבא שלי בן 82 ושמונה חודשים, עבר השבוע פרוצדורה.
מחכה להודעה שעבר בשלום. בדום מתוח ובשיער פזור.

שואלים אותי המון עם אני מתגעגעת לאמריקה. אם לא חסרים לי דברים שהיו שם ולכאורה אין פה. מצד אחד החיים שלנו מורכבים בחלקם מגעגוע. למה שהיה, למה שעכשיו וגם למה שיהיה. ומי אנחנו בכלל בלי געגועינו? מגלה שאני לא מהאנשים המלודרמטיים המתגעגעים והזוכרים. די מהר זכרונות הופכים אצלי לבלילה יצוקה של עבר רחוק. לזה מוסיפה את תחושת הביטחון המלאה שלי שכאן הוא הבית ושם היה מסע, שטוב מאוד שהיה וטוב מאוד שהסתיים.
זוכרת שיש גם הרבה דברים שאני בכלל לא מתגעגת אליהם והרבה דברים שאני מעריכה מאוד כאן. רגעים שמרגישה כאן מאוד בבית ורגעים שבכלל לא ומבינה שזה לא בהכרח קשור למיקום גיאוגרפי.
במקור חשבתי שאצליח לעשות מדי פעם גיחות לביקורים והקורונה חשבה אחרת. אז מדברת אל עצמי את מרסל פרוסט שקראתי שכתב שמסע של גילוי העולם אינו מציאת נופים חדשים אלה התבוננות בעיניים חדשות. לוקחת את זה כהזמנה להתפעם. ושוב לזכור להעריך את הרגע.

פתאום מגלה שיש לי לא מעט מה לכתוב, אחרי ששבועות לא חשבתי בכלל שיש על מה.
שירים שנחשפתי אליהם בסדנת כתיבה, על טיולים קטנים בנופים ממלאים, על צער פרידות ופירוקי בתים. על מעגלים שנסגרים ונפתחים. על מפגשים. על פוליטיקה ובחירות. על קורונה תסכולים, אתגרים והזדמנויות שנוצלו ואלה שלא. על ‘אם לאם’ מודיעין שחברתי אליהן ומקווה לקבל אמא לליווי בקרוב. סיירת הורים עירונית שמזמנת לי שיטוטים לייליים ומפגשים עם בני נוער מקומיים. בחירות של צבעים וחלומות של מטבח. ילדים שנטרפים ממסכים והורים שעוד יותר. על סבלנות בהורות ובחיים. על הצורך המתגבר לצייר וליצור. משימות כתיבה שמחכות על הדסקטופ. על מילים וציורים קטנים שנאספים בקופסאות. על מורכבות החיים.