פעולות של התרשמות

תקופה עמוסה של הרבה חשיבה לקראת סיומים והתחלות, התרגשות מדברים חדשים שעוד לגמרי עלומים.
אירועי סוכות עם אהוד בנאי במצדה. אהוד מרגיש לי איש של אנשים, אמיתי, כנה וחכם. מעריכה אנשים שמדברים מהלב. מדבר ושר על המחילה לה הוא זקוק, על החיפושים שלו את עצמו, על המשפחה שלו. אז אמנם קלישאה אבל הכי מתאים לי כרגע, או תמיד זה ש”השביל הזה מתחיל כאן. לא סלול לא תמיד מסומן… ויוצא אל האור לחיים חדשים”.
בשנה האחרונה, כשאני מצליחה, ממש נהנת לשמוע את אהוד בנאי או את לבנת בן חמו שמחליפה אותו לעיתים, בימי שישי בגל”צ. אם הספקתי גם מקשיבה לשי פירון וענבל גזית, בתוכנית שלהם בשישי. מספרים רבותי ספרים, שכה אהבתי, התעייפתי. ההקשבה לתוכניות רדיו בשישי הן זיכרון נעים שאני מנסה לעיתים לשחזר מחווית ימי שישי באמריקה, הקשבה רגועה בזמן הבישולים. אני והמילים, במטבח עם הנוף הירוק, עד שכולם מגיעים אחרי צהריים. פה ימי שישי נראים ומרגישים אחרת. גם פה הם טובים עם ההמולה במטבח (הירוק…) והמוזיקה שהילדים או דותן בוחרים. העיקר שיש מטבח מתפקד ובישולים טעימים.

עוד בסוכות, זומו יפו, שהתקיים בגרסה מקוצרת שלו ביפו ד’. שכונה כלואה בין וולפסון ובת ים לשכונות יפו האחרות. בין ערבים ליהודים, יוצאי אתיופיה ובריה”מ וגם מקומות אחרים, מבוגרים וצעירים. סלט אנושי. במסגרת הזומו גם אמנים שניסו להתערבב בתושבי שכונה ולהכיר על מנת ליצור בסוג של ביחד. אומנות שמנסה בתוך החיים בשכונה מאתגרת ומאותגרת. ניסיון לייצג את החיים בשכונה כפי שהאמנות, שהאמנים חווים אותם. כל אמן עם המטענים והמחשבות שלו מייצר פעולות של התרשמות. הרעיון של זומו הוא חשיפה וחינוך לאומנות, במקומות שאנשים פחות נחשפים למדיום ולאפשרויות שהוא מביא איתו. אפשר להיות נגד הפעולה הזאת, של להגיע למקום ולבצע פעולות שמשאירות חותם. לבוא בתור אורח ולהביע את נקודת המבט שלך בצורה מוחשית מאוד. לבוא בתור אורחת (האומנות) ולהנכיח את עצמך ואת התפיסות שלך. פעולות קטנות שבקושי מרפרפות על המציאות קשת היום, מנסות להגיב לקיר מתפרק, בנין מוזנח, מרכז מסחרי אקלקטי, שטח פתוח או עובדה היסטורית. אפשר גם להיות בעד, ההזדמנות והעשייה והנסיונות הקטנים לשנות. כמו שאני לומדת בחיים אפשר וכדאי להיות גם נגד וגם בעד. אז ככה אני. הכי משמעותי היה כמו תמיד המפגש האנושי. מפגש עם מדריכה פלסטינית מבאקעה אל גרביה במקור, שגרה ועובדת עם הנוער בשכונה, היא עבדה ביריד באחת התחנות. כל כולה נושאת את הדילמה של האם לשתף פעולה עם הפסטיבל והאמנים המנותקים או לצרוח את התסכולים שלה. גם היא עשתה גם וגם.

בסופש האחרון ציינו שלוש שנים לפרידה מחיה, אמא של דותן. המון געגוע. חיה, אהבה ממש עד הסוף לקרוא או לשמוע את הפוסטים שאני כותבת. הייתי נותנת עכשיו הרבה כדי לשלוח לה את כל אלה שהפסידה וגם לעשות איתה שיחת עדכון, אפילו בטלפון, כמו שהיינו רגילות לארצות הברית. היא שואלת אין סוף שאלות על הילדים ומתרגשת מכל דבר שאני מספרת לה עליהם או על דותן. חשוב היה לה להבין את הדברים עד הסוף כדי שתוכל לדמיין אותם ובעיקר כדי שתוכל להגיד, כמה הם נהדרים ומוכשרים. הם משהו, היא היתה אומרת באינטונציה המיוחדת שלה שכללה חיוך גדול של אהבה. למרות שאני בכל מקרה מנהלת איתה את השיחות האלה, מספרת לה ושומעת את הזה לא נורא שהיא אומרת לי כשאני מתלוננת עליהם ותראי הם משהו משהו. וככה זה שגדלים ואת יודעת שקשה לו פה או שם, יש לה או לו יד נהדרת במטבח והיא סופר חברותית, והוא בכלל ילד קסם והוא ילד מיוחד מאוד ושלושתם כל כך מוכשרים, עדינים, טובי לב ורגישים.

הלימודים החדשים נכנסו השבוע באופן רשמי לחיי. חיכיתי בהתרגשות, התחלתי בהתרגשות ונראה שיש לקראת מה להתרגש. כל הכניסה לאוניברסיטה, הישיבה בהרצאות, המפגש עם המרצים. כמה אני אוהבת ללמוד. מקווה שאומר את זה גם לקראת מבחנים או כשאטבע במטלות מאתגרות. בנתיים זה לא נראה קשוח במיוחד, חוץ מהרבה מטלות שהם קבוצתיות והמאמרים באנגלית. התחושה היא של תוכנית קבוצתית, מרגיש אפילו מאוד עוטף ואכפתי. החלטתי לעשות את זה יחסית באיזי ולפזר את הקורסים על שנתיים, למרות שאפשר לדחוס בשלושה סמסטרים. עם כל שאר הדברים שאני רוצה להספיק השנה בתחום העבודה וההתפתחות האישית, נראה לי פחות מתאים להעמיס.

פחד. פרויקט חדש שאני רוצה מאוד להתחיל ולממש. מקווה שאצליח. במפגשים בנווה שלום, בשיחות הקבוצתיות, הרגשתי חזק מאוד את נושא הפחד. של כולם מכולם. הפחד שכל אחת ואחד מאתנו חיים איתו והרבה פעמים חיים אותו ומתנהלים לפיו. פחד מהמצב הפוליטי, הבטחוני וגם פחדים של כל אחד מעצמו עם עצמו. רוצה מאוד דרך הקשבה לאנשים לכתוב על פחד. להפגש עם אנשים ולשאול אותם על המקום של הפחד בחיים שלהם. איך זה יהיה ומה זה יהיה אני עוד לא יודעת. במסגרת המחשבות שלי על הפרויקט הזה ובכלל חיפושי העבודה וההגדרות המקצועיות, שלא לדבר על הגיוס המתקרב של מתן, עולה חזק גם נושא הפחד שלי. הפחדים שלי וההתמודדות שלי איתם. שמתי לב שבצורה מובהקת, פחדים שאני מדברת עליהם, מוציאה אותם לאור ממחשכי מנהרות המוח שלי, מתבהרים וקצת מצטמצמים. אולי זה יעזור קצת לאנשים, אולי זה יעזור לי להבין קצת יותר את עצמי ואת העולם. אולי.
עוד פחד שלי הוא שלא אממש את הפרויקט הזה בסוף, שאקבור את זה בבית הקברות לרעיונות שלי. יש לי חלקה מפוארת של רעיונות, כאלה שחשבתי עליהם, התלהבתי מהם ואז הרגתי אותם וקברתי בחלקה. בספר שקראתי על שומרת בית הקברות (להחליף את המים של הפרחים), גרם לי לחשוב שאני צריכה להיות שומרת של בית הקברות הזה. לטפל ברעיונות שלי, גם הקבורים וגם החיים. אולי שם כן יכולים להתרחש ניסים של גאולה או רגעים של השלמה. עכשיו בתקופה של הרבה רעיונות והתחלות של דברים, מרגישה שהמשימה שלי היא לא להגיע איתם בכלל לשלב הקבורה, או לא למהר לעשות את זה איתם.

סיור סליחות בירושלים. רגע לפני יום כיפור, מפגש של חברות ילדות בירושלים, בכותל. כמה שנשמע מופרך, היה קסום. כמו שנכנסנו למנהרות הכותל ושוטטנו בהן בלי הדרכה ובלי הפרעה (אל תשאלו איך זה קרה), פשוט ככה הרגשתי שצללנו להיסטוריה שלנו, למנהרות הלב של שלושתנו. לחלק המשותף שיש בלבבות שלנו. חלק שנושא זכרונות ילדות והכרות משמעותית. אפרת ורונית היו חברות צמודות שלי ביסודי ובתיכון בעומר. שנים של צמידות גדולה ושנים של ריווח שכל אחת חיפשה את תחומי הענין שלה. אבל תמיד בסיס איתן של קשר וחיבור. בצבא איפשהו הקשר התחיל להיפרם ואחריו כבר כל אחת היתה על הכוכב שלה. לפני כמעט עשור נפגשנו בשבעה של אבא של אפרת והבטחנו שנחזור להפגש. זה קרה רק לפני חצי שנה ועכשיו. למפגש הצטרפו גם מעיין ושיראל הבנות הבכורות שלהן (תמוז היתה בבסיס, עמוק בקורס שהדריכה). אז גם חלק מהדור הבא התחבר לאנרגיה של החברות. אפרת היא חרדית, חיה בירושלים ומגדלת שבעה ילדים. וכמה שאנחנו לכאורה מעולמות שונים, גילינו באופן שלא אמור להפתיע אבל מפתיע תמיד, כמה התפיסות שלנו, האמונות הבסיסיות שלנו, האמהות שלנו, הענין המקצועי שלנו כל כך דומים.