עולם שכזה

כותבת את הפוסט הזה לאורך כמה שבועות, כל כמה ימים כמה משפטים, בתחושה של ניסיון להבין את עצמי בתוך מציאות שכל הזמן משתנה סביבי. העולם רץ ומתהפך תוך כדי תנועה לכל מיני כיוונים שרובם הזויים ובלתי סבירים ואני מנסה לצעוד עליו בביטחה וגם להסביר לעצמי את עצמי ואת המצב. בלתי אפשרי. עכשיו, למשל העלתי את הפסקה על ההפיכה, מלמטה לפתיחה. זו עריכה מתבקשת לאור המצב שהולך ומסלים. לפני חודש עוד כתבתי משהו כללי וציטטתי את המשורר פבלו נרודה :
“יש להתיישב על שפת
באר – האפלה
ולדוג את האור הנופל
בסבלנות ”
(מתוך הים והפעמונים)

בהתחלה עוד גרדתי את עצמי לנסוע להפגנות בירושלים ובתל אביב. חשבתי שתיכף תגיע השפיות, שמשהו יעצור את הטירוף של ההפיכה המשטרית, את הזוועות בחווארה, את חוסר הקשבה, אי הדברות, את ההקצנה והטירוף. לא נעצר, רק מתפתח לעוד ועוד כיוונים. כבר מתחילים להבין משהו ולא מבינים שום דבר. מה שיפה שהקלישאה של אין רע בלי טוב עובדת גם כאן עם תחושת הביחד, היוזמות היצירתיות, ההתנגדות הפעילה, שמוציאות ומשחררות את חוסר האונים. אז משתדלת לא להרגיש יותר מדי באפלה, כי זה מכבה אותי ומנסה לדוג את האור. בנתיים זה עובד לי לפרקים.

אם לאם. אמא חדשה. התחילה התנדבות אינטנסיבית של מפגש שבועי. התינוק שלה מתוק שאין דברים כאלה. חייכן ועגלגל. מזמן לא התלהבתי ככה מתינוק. מרגישה שמאפשרת לה משהו חשוב במפגשים האלה שמהותם הקשבה וקצת עזרה בבית. כי הרי לגדל תינוק קטן, צריך הרבה יותר משתי ידיים. אוספת תובנות נוספות על אמהות ועל הורות. כל פעם שאני בדרך אליה או אצלה, אני מרגישה את היקום החדש שנולד ומתרקם שם. מבינה כמה הולדת ילד מייצרת יקום חדש בתוך העולם. מן תת יקום כזה שלא היה כמוהו. חברים בו ההורים והאדם החדש שהגיע לעולם. יש בו אהבה ורגישות, יש בו קושי עצום וכאב, משימות הסתגלות לא קלות בכלל, אבל בעיקר יש בו מן קסם בלתי ניתן להסבר של בריאה. לא יודעת איך לתאר את זה בלי להיות ק’יצית אבל הפעם ממש מרגישה את זה.

עדות מקומית. תערוכת צילומי עיתונות מהשנה האחרונה. עמוס, מאוד עמוס יותר מדי תמונות, קטנות מדי, אינסוף סיפורים שהן מספרות. משקף את העומס והמורכבות שבחוץ. עצב קיומי, דרמות עולמיות, מלחמה באוקריינה שמייצרת הרבה פריימים, אפריקה, ואצלנו…אין סוף רגעי יאוש שמונצחים בתמונות. חברון, ירושלים, הגדה, הפגנות של יוצאי אתיופיה, הלוויה בבני ברק, אין רגע דל. שמעתי הסבר של אוצרת התערוכה  ושל שני צלמים, על תמונות שצולמו בעיר העתיקה  במצעד הדגלים במאי האחרון. קיקה קירשנבאום, צילם תמונה קשה של נער יהודי בועט באישה פלסטינית מבוגרת. קיקה הצלם, מספר שהוא מגיע לאירוע כמו מצעד הדגלים, ברור לו שיהיו שם פריימים טובים. כי תהיה אלימות ושנאה יוקדת והתנהלות של המשטרה שאין בהפגנות של יהודים. הוא הנציח רגע נוראי בתוך עננת גז פלפל. תמונה שמספרת סיפור, כשהמטרה שלו היא לא לתת לאירוע להיעלם. להנכיח את הדה-הומניזציה. לשאול מה היה קורה אם היה ההיפך, אם נער פלסטיני היה בועט באישה יהודיה מבוגרת ומתיז עליה גז. ואז הוא חוזר הביתה, הצלם, ושומע בחדשות שראש הממשלה מוסר שהמצעד עבר ללא אירועים מיוחדים ורק הוא והצופים בתמונה נשארים עם נקודת הזמן הזו שבתוך הסכסוך, נקודת הזמן שהוא הנציח, נערים שמגיעים מהישיבות שלהם ומחפשים במי לפגוע. את התמונות האלה (יש גם וידאו של הבעיטה שצילם מישהו מזוית אחרת), שלחו מהמערכת של הארץ, לרב הישיבה, הוא טען שהכל בסדר. אני שאלתי אם אמא והסבתא של הנער הזה קיבלו את התמונות. שאלה רטורית.
אחד הרעיונות שעומד בבסיס האוצרות בתערוכה, הוא לנסות לייצר פרספקטיבה רחבה על ידי חיבור בין סצנות ורעיונות שמצולמים ומובעים בתמונות. להראות סיפור על כמה מהיבטיו כדי לאפשר לצופה להתבונן במורכבות, לשאול שאלות שאין עליהן תשובות ואני מוסיפה ולהמשיך הלאה. התחושה שלי כמי שנכנסת לאולם גדול, מלא בתיעוד של אירועים, שהתרחשו רק בשנה האחרונה בארץ ובעולם, לראות את כל העצב, הרוע, המורכבות הבלתי אפשרית ולצאת לשמש לשבת עם חברות במסעדה. עולם שכזה.

כשישבנו לאכול אחרי התערוכה, אנחנו והאסקפיזם שלנו, עדי אמרה שבכל התמונות של החרדים, רואים את הטירוף בעיניים. העוצמות של האמונה או השד יודע מה, בעיניים שלהם, אי אפשר לפספס. המבט שמציין את העומק והרוחב של צדקת דרכם, את ההתרגשות, שאולי לנו מרגישה מוטרפת, בהלוייה או בחג ושלהם זו המהות. כל מה שלנו, פשוט אין. אין לנו שום דבר שמכניס אותנו ככה לאקסטזה, שגורם לנו להיות בו ב100 אחוז. מרגישה את זה גם בהפגנות. אנשים לגמרי בטוחים בצדקת דרכם, חוששים ומיואשים מהמצב, באים ומשקיעים ועדיין חצי כוח. ממלמלים דמוקרטיה, תוקעים בזמבורה, אבל יש מעט שהם לגמרי על זה בכל נימי נשמתם. יש בנו מן החמוצים…או אולי מן השפיות (יחי נקודות העיוורון). אני חייבת להודות שאני במנעד רגשות על המצב, עם כל הלחץ והתסכול והכעס מהמצב, יש בהפגנות רגעים של אנרגיות גבוהות של חיבור, של הבנה של הביחד של מי שבא ומי שמאמין בדרך. יש בי גם איזשהו מקום קטן ואופטימי שחושבת שאולי יצאו גם דברים טובים מהחרא הזה. משתדלת להתחבר ולנצור את הרגעים האלה, כמו ביום שני של הצעדה מסביב לכנסת, בזמן הקריאה הראשונה, היו שם לא מעט רגעים עוצמתיים של ביחד.

מי רצח את ארלוזרוב. הצגה בסטייל של ‘סליפ נו מור’ מניו יורק. במלון נטוש במרכז העיר בירושלים, הפקה שמדברת על הרצח ועל החשודים ועל זה שעד היום לא ברור מי רצח את חיים ארלוזרוב. המופע מחזיר אחורה לתקופת היישוב והמנדט ולדרמות של פעם, הדומות והשונות מאלה של עכשיו. ראינו את המחזמר במלון הנשיא בירושלים, מלון בטלביה שידע ימים יפים ונראה שכבר תקופה ארוכה עומד נטוש. לאחרונה נרכש ועד שיאושרו התוכניות לבניה החדשה, נתרם על ידי היזם לפעילויות של עמותת המרחב החברתי. זה אומר, שיפעל בתוכו ובחצר בחמש השנים הקרובות מרכז חברתי-קהילתי. תוך כדי השיפוצים וההתאמה לפעילויות הקהילתיות, מסתובבים שם גם השחקנים ושרים את החידה בדבר מותו של איש הסוכנות היהודית ותעלומת הרצח המיתולוגית. מומלץ.

בלימודים סיימתי את כל חובותי לסמסטר א’. כולל עבודות ומבחנים. הפנים לסמסטר ב’ שמיד מתחיל. זה אמור להיות סמסטר יותר אינטנסיבי מבחינת קורסים ושעות, מקווה שימשיך לעניין ולאתגר במידה הנכונה. מתחילה קורס גישור, בפורמט שנקרא פלוגתא וכולל בתוך הקורס מפגש בין חילונים וחרדים. גם קורס משא ומתן מעשי, מגדר, סביבה, המשך יחב”ל ואולי עוד משהו שלא זוכרת. זה מרגיש די פאטטי בתקופה כזאת ללמוד ניהול ויישוב סכסוכים, שכל מה שרואים ומרגישים סביב זו התעצמות של סכסוכים ומלחמות ופיתוח כאלה חדשים. מעניין באיזו תחושה יפתח הסמסטר, בקבוצה יחסית הטרוגנית. עבודת סיכום בקורס של גישות חברתיות ומודלים ביישוב סכסוכים, היתה לכתוב ולנתח קונפליקט שיש בחיי. כתבתי על אמא לבנים מול המדינה שדורשת את גיוסם לצבא. זה קונפליקט גדול שיש לי מאז ומתמיד, התעצם מאז שנולדו ותופס תאוצה לאור המצב ולאור הגילאים שלהם. מתן עשה צו ראשון בפברואר ורק זה כבר דורש ממני המון כוחות.

חיפושי העבודה והדיוק המקצועי, ממשיכים לאתגר את המערכת. יש ימים שאני יכולה לאתגר ומבינה אותו ויש ימים שהרבה פחות. המצב מסביב והחיזוקים שמקבלת לחרדות הכלכליות לא עוזרים, אבל רוב הזמן אני בטוב. מלאה בעיסוקים מכל מיני סוגים, אפילו מצליחה להרגיש עמוסה למדי. לא תמיד יודעת להסביר לעצמי למה. השבוע אפילו הגיע מסר בחלום, להרפות, להתמסר להנאה ממה שיש, לשמוח בזה. לדאוג פחות, להודות יותר, לפחד פחות, להקליל. משתדלת.