22 אוגוסט 2016
אז יש לנו בית, שכמעט כבר מרגיש כזה. הגענו שבוע שעבר לבית הצהוב, אנחנו והמכולה הצהובה. אחרי ההלם הראשוני, ברגע שהדברים שלנו התחילו להפציע מתוך ים הניירות והקרטונים ולהתמקם, התחילה תחושה נעימה של מקום מוכר. לסוף שבוע כבר היינו מוכנים עם ארוחת שישי בטעם של בית, זה היה חשוב ונעים לכולנו. מה גם שממש שמחנו להפרד מהדירה הזמנית שלא אהבנו.
עוד חסרים לנו מדפים בארונות (איך לעזאזל הם מסתדרים עם התליה הזאת…), מנורות (אין מנורות תקרה בחדרים וצריך לשים מנורה עומדת…מוזרים…), פתרונות אחסון במטבח ובמרתף, כמה רהיטים שחסרונם מורגש, עציצים ועדניות לחלונות (מה שותלים כאן בכלל?). אולי עוד כמה דברים, אבל בסה”כ די מסודר וכמעט כמעט מרגיש בבית.
בעלי הבית מאוד נחמדים ומשתדלים, לא מובן מאליו. וגם השכנה הצמודה נכנסה מיד להכיר ולהציע עזרה וחברות. ממנה קבלתי הסבר מפורט בהלכות הפסולת המקומיות (כנראה שכבר הבינה שיש לה עסק עם זבלנית). עכשיו נותר לברר איך עושים כאן קומפוסט…ולא לשכוח או להתבלבל בימים. ימי שני וחמישי הם פסולת מעורבת, רביעי נייר וקרטון, שלישי (הראשון והשלישי בחודש) הם לפלסטיק, זכוכית ופחיות. כל דבר בפח ייעודי שיש להוציא ערב קודם או מוקדם בבוקר לקדמת החצר.
מסביב מגיעות עוד ועוד משפחות ישראליות חדשות לגור באזור, אומרים שהקיץ נשבר כאן שיא. אנחנו מוזמנים לאירועים חברתיים של הכרות, בנתיים הלכנו לאחד, היה נחמד לראות ולהכיר אנשים במצבנו. אבל לא אספנו אנרגיות לעוד מפגשים. נראה איך ירגיש בהמשך.
כמות הישראלים פה לא מפסיקה להפתיע. מבירה “מלכה” בחנות יינות ועד מפגש עם מכרת ילדות בקופות של וול מרט. והמון עברית מסביב.
בשבת, ביקרנו חברה ותיקה וטובה, הממוקמת בתפוח כבר הרבה שנים ואת בן זוגה שאמנם פגשנו מעט פעמים, אבל ישר הרגיש קרוב ומחובר. היה נעים במיוחד, בדירה הניו יורקית המקסימה שלהם ובעיקר החברה המוכרת והאהובה.
דותן, צלל לעבודה – בקפיצה רצינית ונחושה כשבמקביל הוא מנצח על משימות הבירוקרטיה האינסופיות. המשימה העיקרית שנותרה לביצוע בשלב זה היא רכישת מכוניות ומבחני התיאוריה לקבלת רישיון מקומי. הוא עושה הכל בדרכו היעילה אפשר לומר המעולה. מצליח לדלות מהחבר הנאמן גוגל, את כל המידע האפשרי ואף על פי כן גם ליפול בנבכי הבירוקרטיה הבלתי אפשריים. צולח את רוב המשימות בהצלחה, אבל מתבאס מאלה שלא.
בדרך, עוד קורים דברים מצחיקים שישמרו בדברי ימי המעבר הזה. הראשונה היתה תקרית ה-911. שוטר שהגיע למשרד, בעקבות ניסיונות חיוג לארץ (9 כקו חוץ ו-1 להתחלה של מספר 1-800 של הביטוח בארץ).
רישום לבתי הספר – הצלחנו רק בפעם השלישית (החלטנו שזה היה בגלל שסוף סוף נכנסנו נכון לחניה).
כנראה שגם את רישיון הנהיגה הנכסף אפשר יהיה (בתקווה) להשיג בפעם השלישית…בפעם הראשונה, אחרי המתנה של שעה וחצי בתור הסתבר שטופס אחד מכל המסמכולוגיה שצריך להביא כדי להוכיח תושבות, לא היה מספק מבחינתם. (ודווקא נכנסנו נכון למגרש החניה) ובפעם השנייה אישור קיים פתאום לא תאם השד יודע מה ועכשיו זה בברור…
חוויות חיפוש הרכב הביאו אותנו לטיול בברונקס ובקווינס. פעם ראשונה חצינו את גשר ג’ורג וושינגטון – ואו! ומשם הגענו למחוזות מוזרים שהשפה המדוברת בהם אינה בהכרח אנגלית, או שהצבע השולט בהם אינו בהכרח לבן. מקומות שנראים סצנה של סרט. עברנו נהרות וגשרים ובהינו ברחובות ובאנשים. לסיום הסיור האנתרופולוגי הגענו לאזור בקווינס שנראה שעבר כבר את הג’נטריפיקציה שלו…אכלנו בדיינר טעים וביקרנו במוזיאון קולנוע מקסים להפליא בקווינס http://www.movingimage.us// . מומלץ.
הרבה שאלות ומידע שחסר. המון דברים חדשים ללמוד, לברר, להבין, לזכור. אין לי מושג איך שוטפים כאן את הרצפה? או מה אפשר לשתול בגינה? ואם ואיך אפשר לגדל צמחי תבלין? כמה סניפים של סטארבקס יש במנהטן? ואייך כל כך הרבה…? מה רוחב ההדסון? למה שואלים בהרשמה לביהס מה אנחנו ? (לבנים…דא…אבל זו לא מדינת הפוליטקלי קורקט כאן? יש פתי בר?
מזכירה לעצמי שהכל חדש והכל פעם ראשונה, וזה יהיה ככה עוד הרבה זמן. מנסה לנשום לתוך הדברים המפחידים, לזכור שהם תיכף יעברו ובפעם שניה כבר הרי לא מבינים מה היה קשה כל כך ומבהיל (בקרוב הבתי ספר….אמא’לה).
ומי שרוצה לראות את הבית, מוזמן לתאם סיור סקייפ. הבנים מדריכים אותם בשמחה רבה (רק תגידו לפני כי יש מקומות שכבר יש בלאגן…).
אמשיך לעדכן,
אורית