התקווה שתיים

תקופה קשה. תהומות העצב שמסביב רק מעמיקות ותחושה שכלום לא מצליח לעצור את ההתדרדרות. מלחמות חסרות תכלית ממשיכות להתקיים ואנשים ממשיכים להפצע, למות, להנמק בשבי ולהיות עקורים, רעבים ומיואשים. חסרי תקווה מול ממשלה רעה ובעיקר עצובים וכואבים. ובתוך כל זה ממשיכים החיים, אנחנו אוכלים, מטיילים, חוגגים חגים, עובדים, לומדים ומפגינים. שני מסלולים כל כך מקבילים. מבינה שגם בנסיבות הנוכחיות זה זמן לחיות, לחגוג, להנות מהדרך ולהכיר תודה וגם הזמן לדאוג, לכאוב, לכעוס, להתאבל. החיים שלנו גם עכשיו הם גם וגם וכמה הם יותר חזקים מאתנו וכמה אנחנו בכלל לא עיקר הסיפור.

מבינה את החשיבות והצורך הקריטי של להחזיק תקווה, מרגישה גם שבמצבי הכה פריוולגי יחסית, זאת המשימה. מוצאת אנרגיות של טוב בטבע ובמפגשים עם אנשים וכמו תמיד רוצה לעשות יותר.
מפליא כמה אנשים באחד לאחד הם טובים ברובם, באים בעיקר בטוב. כמה בקבוצות ובטח בתקשורת יוצא הרע המרוכז וכל התיוגים למינהם. נכון שאני גם נתקלת באנשים חסרי סבלנות, כועסים, עצבניים, טפשים, מרוכזים בעצמם (הי לגברת שכמעט דרסה חניכים בחניון בו עלו לאוטובוס של הטיול…) אבל הרבה יותר נתקלת באנשים נעימים, חכמים, פעילים, סבלניים, סקרניים. אז ממש מקווה שמחקר השטח שלי מוכיח שבסך הכל יש הרבה יותר טובים, מכל הצדדים. נאחזת בזה תמיד ובימים אלו עוד יותר. ברור שיש ימים שנראה שזו פנטזיה לגמרי וריכוז הרוע ונמיכות המזג מאיימים להטביע, אבל בשבועות האחרונים ככה יצא יחסית בטוב.

כדי לשמור על שפיות נסענו לטיול שכבר הפך מסורתי, בשביל הגולן. צעדנו שלושה ימים בחמישה מקטעים של החלק המרכזי והדרומי שלו. היה ירוק, מלא מים וחם. בעיקר היה נהדר להיות בחברה טובה ומפרגנת, להיות בטבע, להיות בתנועה, להתפעם מהפריחה ומהמרחבים, לצחוק ואפילו להיות מאותגרת מכמה עליות לא ממש קלילות. לא צילמתי אף תמונה, הטלפון היה לגמרי סגור בתיק ומצלמה כבר אין לי כמה שנים טובות. מגלה כמה הניתוק מהמכשיר הזה טוב לי. ותמונות – יש באדיבות המטיילים האחרים.

במסלול של החיים ממשיכה להיות עסוקה בארגון מחדש של העבודה שלי, בלימודים (עוד מבחן אחד + שני קורסים ומסיימת את התואר), בהתנדבויות, בבית ובכלל. במישור העסקי מרגישה שגם אני במעגל הנפגעים, אמנם מעגל המאתיים, אבל מעגל. ה7.10 והמלחמה עצרו תקציבים ברשויות, פרויקטים שהייתי בהם והיו בשיאם נפסקו ולאט לאט מתחילים חדשים. בהכי חדש, מתחילה ללוות קבוצה של תושבים במועצה בעוטף, בפחות חדש, מלווה קבוצות אמנים ברשויות וגם שת”פ פנים ארגוניים מורכבים.
בלימודים שמחוץ לאוניברסיטה, סיימתי את קורס הTAE שעשיתי ואוספת כוחות להמשיך לעבוד עם התובנות שאספתי בו. באוניברסיטה מסיימת בימים אלו לכתוב שלוש עבודות מסכמות בקורסים של הסמסטר הראשון. עבודות שגזלו זמן אבל גרמו לי לצלול לעומק לנושאים מענינים שכולם נוגעים גם באישי וגם במקצועי. בשבוע הבא מתחיל סמסטר ב’ שהוא האחרון שלי בתואר. כבר מחפשת את הלימודים הבאים…יש מצב שאכניס את עצמי לאתגר של קורס פרקטיקום בגישור.
ההתנדבויות תפסו הרבה מקום בחיי בשבועות האחרונים. צופים עם דרמות טיולי הפסח בחסות האיראנים ותהלוכן האורן. אמנם רק חלק מהטיולים יצא לפועל וגם זה על הקשקש, אבל מה שכן קרה הביא הרבה שמחה ונחת.
חוץ מזה, התפקידים הקטנים שעושה ברחוב ובבית הספר סביב נושא הקהילתיות. בראשון אנרגיות טובות שמקדמות במהירות מיזם מקסים של גינה קהילתית על שם נועה מרציאנו ובשני תהליך מייגע ומורכב של ארגון מתבגר שמחפש את האומץ לשאול שאלות ולהניע תהליכי עומק.

בקורס TAE שעשיתי שעיקרו מחקר מעמיק לגבי דברים בסיסיים בידיעה שלי. התהליך מתקיים סביב השאלה איך אדם מבין את עצמו ואת פועלו בעולם? האם מבינה בכלל מה פועלי בעולם? מה זה אומר להיות אדם שפועלת בעולם?
נשמע אמורפי אבל בגדול מדבר על היכולת ללמוד ולדעת לחשוב את חיי מתוך מקומות פנימיים יותר, משיכת חוטים מתוך הניסיון שלי של מה אני יודעת? ומסתבר שיודעת. אפשר גם להסתכל על זה כעל האופן שבו אנחנו משתתפים בעולם, כשכל אחד רואה משהו באופן אחר, אופן ייחודי משלו משלי, לא בתחרותיות מול אחרים אלא כצמיחה. אולי כמו לגלות את חוקי הטבע שלי, את החוכמה שבעשייה שלי והתבניות הסמויות שלי ואז גם אפשר לחלוק אותם.
התיאוריה ומודל הפעולה של הTAE, אמנם עוד לא לגמרי בהירים לי ורוצה ללכת איתם עוד דרך, אבל אפילו בנתיים הם עונים לי על שאלה שאני הולכת איתה כבר הרבה שנים. של מה בעצם אני מביאה לעולם, הייחוד שלי, הדרך שלי והתרומה שלי למפעלים והפעילויות שהייתי ואני חלק מהם. החקירה הזו מחדדת לי תובנות ומפילה אי אלו אסימונים.
ומתוך זה מתחילה לנסח איזה סוג של מודל, מודל פעולה או גישה של עבודה עם אנשים באשר הם. כבר יודעת על המודל הזה לא מעט דברים ועקרונות. ורוצה להגיע לחדד ולדייק אותו ובעיקר לנסות להסביר וללמד אותו.

העומקים שיש בנו וכמה כדאי להתאמץ ולהגיע אליהם, הם לא ברובד של החשיבה, הם פנימיים וכדאי לצלול אליהם פנימה. מתקיימות שם נביעות מרגשות שמאפשרות יצירה והתפתחות. באופן הכי לא קלישאתי אלא כנה ואפילו מוחשי, לצאת לטיולים ולמסעות פנימיים, לסמן נ”צדיקים במרחב ולשים אליהן ועליהן תשומת לב וכל זה גם תוך התבוננות במסעות של אחרים כדי לקבל מהם השראה וגם לשתף בשלי.
מחדדת את התובנות המקצועיות שלי, שהן לא נפרדות מהאישיות לגבי הצורך והיכולת להעניק לאנשים תשומת לב. פעולות אשר צריכות להעשות מתוך הבנה כי מפגש עם אנשים דורש רגישות למלאכה העדינה שיש בה מורכבות, רקמה מחוטי אנושיות, רקמת חיבורים והבנות. על הצורך והיכולת לברוא לאנשים מקום בו הם מבינים את עצמם ואת פועלם בעולם. לפעמים יודעת איך עושים את זה ולפעמים אובדת עצות מול עצמי או מול סיטואציות אבל בכל מקרה מבינה את המשמעות החשובה של היכולת להיות ברגע, לדעת שהוא הרגע, כסימני דרך בדרך המתבהרת.
יודעת שיש מי שזה יהיה סתום עבורם.ן ויודעת שיש מי שזה יגע וירגש אותם.ן ויעזור לדייק ולכוון. ויודעת שיש לי דרייב גדול להמשיך להעמיק בזה, לכתוב את זה, לדבר את זה ולחלק את זה לאנשים ונשים באשר הם.

באומנות ובספרות, היו לי כמה מפגשים מרגשים. גם ספרים מעולים שקראתי לאחרונה, כאלה שאפשרו לשקוע ולברוח אליהם. ‘רסיסי לילה’ של אילה דקל. ‘איך ללטף קיפוד’ של מור אסאל. ‘שיעורים בכימיה’ בוני גרמוס. גם התחלתי לקרא את ‘מכתבים אל סופר צעיר’ עצות מעשיות ופילוספיות של קולום מק’קאן, שבעיקר אני מחכה להגיע לספר שלו על ‘אפירוגון’ ספר שכתב על באסם עראמין הפלסטיני ורמי אלחנן הישראלי, מי שהובילו לאורך שנים את פורום המשפחות השכולות. בעצות המעשיות הוא פותח בציטוט של רילקה, על כך שאף אחד אינו יכול לסייע לנו לכתוב או ליצור, האמצעי היחיד הוא התכנסות בתוך עצמנו. התחבר לי בדיוק לרעיונות הTAE. הוא גם כותב על כמה מלאכת ההבעה תובעת זמן ואורח רוח ודורשת יכולת לתת אמון בקושי. ואני אומרת גם מלאכת החיים.
אל אילה דקל, שברגע שסיימתי את הספר שלה ‘רסיסי לילה’, הרגשתי צורך עז להודות לה. כתבתי לה בפייסבוק וגיליתי שהיא גרה במודיעין ממש קרוב והתודה הזאת הניבה שיחה שהולידה מפגש בגינה שלנו ברחוב בערב פסח, לספר על הספר וההקשר שלו לחג. היה ממש מרגש. הספר שמבוסס על יומן אמיתי של חיותה בוסל, חלוצה ממקימות דגניה, מספר על ערב פסח של 1917, בו אולצו יהודי החוף להתפנות מבתיהם במושבות ובתל אביב. ובעיקר הוא מספר על הקבוצה הראשונה על גדות הכנרת, על המורכבויות האנושיות והנשיות מנקודת המבט האישית של חיותה.

תערוכה במוזיאון באר שבע ‘כל הסימנים מראים’ של מתן בן כנען, שמזכירה איך ההיסטוריה חוזרת, למרות שאנחנו מתעקשים להיות מופתעים. נטע ליבר שפר במוזיאון תל אביב, ‘על תקווה וחלופות אחרות’, תערוכה שאסור לפספס. בשתי התערוכות אין מילים לתאר את הוירטואוזיות של הצייר והציירת. מתן מצייר בצבע נטע בפחם בלבד. נטע מעלה על סירות מבחר גדול של אלים, אנשים, נשים, מנהיגים ומנהיגות, יצירות אמנות, תנועות, רעיונות, סכסוכים, תסכולים ותקופות באופן כלכך רגיש, מאורגן ואינטלגינטי שאין לי מילים, רק רצון לראות את התערוכה שוב.
והספקתי גם ארבעה ביקורי סטודיו של אמנים יוצרים. קטיה אמנית שיוצרת בזכוכית עבודות עדינות, מוקפדות ומלאות מלאות מחשבה, תמר ברניצקי, אמנית טקסטיל שמציירת עם תהליכים שהיא מעבירה בדים וחוטים, יואב ברנר שמצייר ציורי ענק בתנועה של הצבע על הבד ורונן שהרבני אמן שיוצר בעזרת וידאו, ציור, צילום ועריכה תנועות אסטטיות מעוררות מחשבה. וידאו פיסולי כססמוגרף לתנועות של החיים. מילים כל כך יפות…
קטיה שהיא וירטואוזית מטורפת בזכוכית ויוצרת פסלים מדויקים ברמת הנקודות הקטנות. היא בונה את התבניות ליציקה של הזכוכית עם שלב של שעווה בדרך. אחרי שגומרת ליצוק את הזכוכית נשארים גם פסלי השעווה. היא מדליקה אותם עם פתילים שהכניסה לתוכם ופסל של דמות נשית עם פתילים בעיניים מבכה את מצבנו.